חן אלמליח נסעה לראשונה למרוקו שעליה תמיד חלמה וחוותה סצינה תרבותית רוחשת במלוא עוצמתה

היא כתבה עליה, פינטזה עליה, האזינה למוזיקה שלה, אבל מעולם לא ביקרה בה. חן אלמליח כותבת על המפגש הראשון עם הארץ שהשפיעה עליה כל כך אף שלא נולדה בה, על הניסיון של בני גילה, דור שני להגירה, להתמודד עם המחיקה התרבותית שנעשתה למשפחותיהם, ועל הקשרים שנרקמים בינם לבין צעירים מרוקאים, שמתעניינים גם הם במי שעזבו את מדינתם. אסווירה, מרקש, רבאט וקזבלנקה - יומן מסע

חן אלמליח
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
)הדוגמנית טילילה אולחאג'(: artsimous , שיתוף פעולה בין מעצב
האופנה ארצי יפרח והצלם מוס למראבאט
הדוגמנית טילילה אולחאג', בשיתוף פעולה בין מעצב האופנה ארצי יפרח והצלם מוס למראבאטצילום: artsimous

לפעמים אני חושבת שכל חיי היו בעצם הכנה למרוקו. בבית תמיד ידענו שאנחנו מרוקאים, אבל זו היתה עובדה יבשה, כמו שיד היא יד ורגל היא רגל. מה גם שנציגיה של מרוקו ממקור ראשון כאן הם הסבים והסבתות שלנו, הדור ההוא, שבתור ילדים מייצגים בעינינו עולם ישן ולא רלוונטי. ההורים שלנו, שכבר נולדו כאן או שהגיעו בגיל ממש צעיר ובקושי זוכרים דבר, חלוצי כור ההיתוך, בימים שהמכבש היה מכוון על תוכנית ההפעלה הכי חזקה שלו, הפכו לחוט מקשר בין שם לכאן, שהלך ונשחק אט אט עד שבקושי הצליח לבטא משפט בערבית מרוקאית בלי לעקם לו את הצורה במבטא ישראלי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ