רולנד גריפיתס, מחלוצי המחקר בפסיכדלים, מתריע: הדרך לנירוונה עוד ארוכה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רולנד ר' גריפיתס
רולנד גריפיתס במשרדו במרכז לחקר פסיכדלים ותודעה שייסד. מסרב לגלות אם השתמש בעצמוצילום: Andre Chung / The Washington Post / Getty Images
רוני דורי
רוני דורי

"זה התחיל בגיל 12, כששכבתי על הרצפה במשך ימים שלמים, בוכה בעודי מתבוננת בסופות הרעמים שהשתוללו בחוץ דרך הוילונות המוגפים, או כשהמחשבות שלי פתאום עצרו את ריקוד העולם בתקיעותן. או כשדברים טובים החלו להחליק מעל גבי כמו מים, אבל הרעים הלכו והצטברו בכיסים שלי כמו אבנים כבדות… קומבינציות תרופות נבחנו, מינונים הועלו, ומפגשי טיפול הפכו לשגרת חיים… אף תרופה או פסיכואנליזה לא הצליחו לגעת במה שתיארתי כזרם עמוק ועיקש של ייאוש. כשחבר טוב סיפר לי על המחקר של רולנד בפסילוסיבין בג'ונס הופקינס, לא היססתי לרגע, וכששני המדריכים שלי שאלו אותי מה התקוות שלי לגבי הטיפול, השבתי: כל דבר שאינו ייאוש. הם הכינו אותי לתת אמון, לשחרר ולשמור על פתיחות, לאפשר לעצמי להשתגע אם אני מרגישה כאילו אני משתגעת, ולאפשר לעצמי למות אם ארגיש כאילו אני עומדת למות. את רוב הדברים שחוויתי במהלך שש השעות הללו אי אפשר לתאר במלים. אבל היתה תחושת האחדות שלי עם הטבע, שהלכה והתמוגגה עם הכחדתו, וגרמה לי להתייפח ולחוש אשמה שלא הכרתי מעודי. אחוזת כאב פראי, שאלתי: מה נותר לאחר כל זה?... כשרולנד שאל אותי אם אני עדיין מחשיבה עצמי לאתאיסטית, לא כל כך הופתעתי מהשאלה, כמו מחוסר יכולתי הפתאומי להשיב עליה. למה, בפעם הראשונה בחיי, בכלל חיפשתי מלה כמו 'אלוהים'?" (רייצ'ל פיטרסון, בת 30, מתנדבת במחקר הפסילוסיבין של המרכז לחקר פסיכדלים ותודעה, אוקטובר 2020).

האזינו לכתבה (הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה):

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ