פן ערביסטית فنعربيستيت

תנועת ה-BDS החליטה, שהפלסטינים אזרחי ישראל לא נתונים תחת כיבוש

המתקפה על המוזיקאי עזיז מרקה שהופיע בכפר יאסיף ממחישה כיצד תנועת החרם מכתיבה את גבולות השיח התרבותי־פוליטי ומצפה שהפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית יצייתו ללא עוררין

ראג'אא נאטור
ראג'אא נאטור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עזיז מרקה
עזיז מרקה. נרמס עד עפרצילום: ללא קרדיט
ראג'אא נאטור
ראג'אא נאטור

للمقالة بالعربية: لل BDS ما يسري على رام الله يسري على كفر ياسيف

האמן הירדני־תוניסאי עזיז מרקה ביקר בישראל בשבוע שעבר וקיים הופעה בכפר יאסיף בפני קהל של פלסטינים אזרחי המדינה. בעקבות כך הוא הואשם בנרמול, שיתוף פעולה וכיבוס הכיבוש, והותקף בכל דרך אפשרית בכלי תקשורת בעולם הערבי וגם ברשתות החברתיות.

במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, קשה וכמעט בלתי אפשרי להפריד את האמנותי לפוליטי. קשה לבחון את ביקורו של מרקה בישראל בלי להביא בחשבון את הגורמים הפוליטיים שהשפיעו, ניתבו ועיצבו את האירוע והבנתו. ואי אפשר לדלג על הניתוח הפוליטי והשלכותיו על הסצינה האמנותית־תרבותית הפלסטינית בתוך ישראל.

לפני שאני נכנסת לעומק הדיון בסוגיה סבוכה זו, חשוב לי לציין שכתיבת טור זה לא באה לערער על לגיטימיות קיומה ופועלה של תנועת החרם, BDS, כתנועה הנאבקת בכיבוש בדרך לא אלימה. להיפך: אני חושבת שזו זכותנו כעם כבוש להיאבק בדיכוי המופעל עלינו משני עברי הקו הירוק. אבל בו בזמן חובתנו – חובתי כפלסטינית וכעיתונאית – לעצור, לשאול, לאתגר ולהצביע על כשלים פוליטיים, לאומיים ומוסריים בפעילותה של BDS, התנועה הפלסטינית במקורה שגדלה והתרחבה וכעת היא כלל־עולמית ומונה תומכים רבים.

ואכן, המקרה של מרקה עורר בי הרבה שאלות פוליטיות־מוסריות עקרוניות. בבואו לישראל ביקר מרקה בעיר פלסטינית "לא כבושה" לפי תפישת ה–BDS. אם היה עושה את דרכו לרמאללה, זה היה עשוי לעבור חלק מבחינה פוליטית־תרבותית, מפני שהיא עיר כבושה גם בעיני ה–BDS. תנועת החרם טוענת למעשה באופן מעוות, שמי שבא לרמאללה מבקר בגדה המערבית ואילו מי שמבקר בערים ובכפרים בתוך ישראל נכנס ממעבר גבול שבשליטה ישראלית. אלא שבפועל, גם הכניסה לרמאללה נעשית דרך מעבר גבול שנשלט על ידי ישראל. מבחינה פוליטית ה–BDS בעצם גורסת שהפלסטינים בתוך ישראל לא נמצאים תחת כיבוש, והכיבוש מתקיים בגדה המערבית ובעזה. אין פסול ומסוכן בעיני משיח זה.

תנועת החרם שירטטה את גבולות הכיבוש הגיאוגרפיים, הפוליטיים והתרבותיים לפי ראות עיניה - ומצפה שכפר יאסיף יציית. ההשלכות של קביעה זו מסוכנות מאוד בעיני, כי השיח הזה יצר שני סוגים של פלסטינים: פלסטינים כשרים בגדה המערבית שאפשר להופיע בפניהם, ופלסטינים לא כשרים אזרחי מדינת ישראל שאסור להופיע בפניהם. כשמרקה סומן כמנרמל את הכיבוש, יחד איתו סומן כל הקולקטיב הפלסטיני בתוך ישראל כמנרמל ומכבס את הכיבוש ולפיכך כקולקטיב פסול. בהתבסס על מה הפסילה מתרחשת? כלום בהתבסס על התעודה הכחולה שהפלסטינים אזרחי המדינה נושאים? ומה בנוגע לשיוכם הלאומי הקולקטיבי, שבמשך שנים הם נלחמים לשמר?

אבל מה שמקומם זו לא רק עצם הקביעה הזאת – אלא ההסכמה לקביעה בלי לערער עליה. איך זה לא ברור לנו, כפלסטינים שחיים בתוך ישראל, שזו פסילה לאומית לפני שהיא פסילה תרבותית? האין זה המשך של שיח ה"הבגדה" הפלקטי שמופנה אלינו כפלסטינים שחיים בתוך ישראל? איך זה לא נתפש כהדרה לאומית ותרבותית? אולי משום שזה נעשה הפעם בצורה מתוחכמת ונבונה, דרך הצליבה של מרקה.

הסימון הפוליטי הוא גם סימון תרבותי. תנועת ה–BDS, שקבעה כי יש שתי זירות תרבותיות נפרדות, שלחה מסר ברור אל אמני העולם הערבי: הזירה התרבותית הפלסטינית בתוך ישראל אינה לגיטימית ומי שיעז לערער על כך ישלם מחיר גבוה. עתה הם למדו לקח ולא יעזו לשקול לבקר בערים הפלסטיניות בתוך ישראל.

טועה מי שחושב שההפרדה הזאת היא רק הפרדה תרבותית - היא בעיקר הפרדה פוליטית, שתופעות הלוואי שלה תרבותיות. וגם טועה מי שחושב שתנועת ה-BDS עוסקת בשאלת ההשלכות של הנתק התרבותי הכלל־ערבי על הסצינה התרבותית הפלסטינית בתוך ישראל. היא עסוקה ביישום ובהפעלה של כלי החרם - בלי שום בדיקה של השלכות הפרקטיקה במציאות.

ואם כבר מדברים על צביעות וסטנדרטים כפולים - למה מרקה נרמס עד עפר בגלל הופעתו בכפר יאסיף, בניגוד מובהק למחמוד דרוויש, משורר פלסטין הלאומי המנוח, שהופיע בנצרת ובחיפה ב–2008? זו לא קריאה לגינוי דרוויש ואו אחרים - דוגמה זו נועדה רק להצביע על כך שאין כאן חשיבה והחלטה עקרונית ועקבית ביחס לאינטראקציה האמנותית עם הזירה הפלסטינית בתוך ישראל; יש כאוס וחישובים פרסונליים. גבולות החרם התרבותי שה–BDS הציבה לאמנים, יוצרים וסופרים פלסטינים בתוך ישראל הם גבולות משתנים בהתאם לזהות היוצר שמבקר בישראל, והם השתנו למען דרוויש. בדרוויש לא העזה תנועת החרם לנסות לפגוע. את מרקה לעומת זאת היא קטלה.

כשמרקה כתב בפוסט בפייסבוק כי יופיע בפני קהל ערבי ופלסטיני בכל מקום והכריז שאינו מוכן ש–BDS תשתיק אותו, הוא לא ניסה להציב את היצירה שלו מעל לסבלם של הפלסטינים. הוא ניסה למתוח את הגבולות הפוליטיים־אמנותיים ולהפוך את השיח על החרם התרבותי למורכב. וזה בדיוק תפקידו של יוצר בימינו - מפני שאין ערך ליוצר שחושש להכעיס ולקומם.

נטעה אם נחשוב שהמתקפה על מרקה נבעה מכך שהִמרה את פיה של תנועת החרם ולא ציית לדרישותיה. הסוגיה נעוצה בעיני במקום אחר לגמרי. מרקה חשף את הצביעות, הסטנדרטים הכפולים וכו', אבל מה שהביא עליו את נחת ידה הקשה של תנועת ה–BDS הוא שביקורו כפה עליה לראות במו עיניה בעיות, מתחים וכשלים שלא הצליחה למצוא להם פתרון עד כה. מרקה שם על השולחן את סוגיית החרם התרבותי שמשפיעה על הפלסטינים בתוך ישראל. ניסיונו להרחיב את גבולות השיח הוא שעורר את הצורך להשתיקו. יותר מזה: הכניסה שלו אל תוך ישראל כדי להופיע אל מול קהל פלסטיני, שמשתוקק למגע וקשר עם תרבות שמגיעה מהעולם הערבי, היתה חייבת להסתיים כך, כדי לא ליצור תקדים שבו אמנים מהעולם הערבי מותחים את גבולות השיח הפוליטי־תרבותי ומתחילים לנהור להם לערים הפלסטיניות בתוך ישראל. זה הסיוט של תנועת החרם - ולכן הדרך הקלה היא לפסול לא רק את הביקור אלא את עצם הדיון בסוגיה.

כאמור, אי אפשר לקבוע את הקריטריונים לחרם תרבותי־כלכלי בלי שיתופם של הפלסטינים שחיים בתוך ישראל ולצפות שכפר יאסיף יישר קו בלי שום שאלה. הקריטריונים לחרם באשר הם חייבים להיקבע תוך שיתוף ודיאלוג פתוח עם הפלסטינים שחיים בתוך ישראל. שכן, הם אלה שישלמו את מחיר החרם התרבותי־אמנותי והם אלה שיישאו בהשלכותיו, הן המיידיות והן ארוכות הטווח. הביקור של מרקה רק המחיש לכולנו שהסכמנו ושאנחנו ממשיכים להסכים בעיוורון מלא להכתבות של תנועת ה–BDS בלי למתוח ביקורת, בלי לשאול שאלות ובלי לנהל דיון עקרוני. הביקור הזה היה חלון הזדמנויות, שהוחמץ לצערנו על ידי ה–BDS קודם כל, אבל גם על ידינו כפלסטינים שחיים בתוך ישראל תחת כיבוש מסוג אחר. אפשר היה לדון סוף סוף בסוגיות עקרוניות, אבל מה שקרה הוא שלא רק מרקה הושתק ונרמס, אלא כולנו הושתקנו בכוח. 

للمقالة بالعربية: لل BDS ما يسري على رام الله يسري على كفر ياسيف

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ