למה נדיה גולאם, אשה אפגנית, חיתה במשך עשר שנים כגבר?

אין אלוהים לפטריארכיה, לזרועותיה ולסוכניה, אבל מעל לכל אין גבול לתחושת הנרדפות שהיא יוצרת בתודעתן של נשים ובמקביל לתחושת העליונות שהיא יוצרת בתודעתם של גברים. כשאני שומעת פעילים פוליטיים צורחים במלוא גרונם "המדינה מכריזה מלחמה על אזרחיה", "נלחמת בהם" ו"מסמנת אותם כאויבים", אני מגחכת למשמע סיסמאות פלקטיות אלה, שמניחות מראש שפלסטינים ויהודים אכן שווים, ושנשים וגברים אכן שווים; שלא לדבר על נשים פלסטיניות לעומת יהודיות במשוואת הכוח הקיימת. מדינה שנלחמת באזרחיה היא מדינה שמסמנת אותם — לאומית, חברתית ומעל לכל מגדרית — כאויבים וחוסמת בפניהם גישה למשאבים היכולים להשפיע על מאזן הכוחות הקיים. ואכן נשים פלסטיניות מסומנות מכל הבחינות האלו ובהתאם לכך נרדפות. אבל עדיין הגישה — המצומצמת מאוד — למשאבים מאפשרת להן להמשיך להיאבק ומעל לכל יוצרת תודעה אחרת שמנסה לגבור על ההישרדותי והמיידי.