השחורה התורנית |

למה בעצם המארגנים ורוב המשתתפים בפסטיבל "מאמא אפריקה״ הם לבנים?

תהיתם מה הקשר בין קולוניאליזם לתרבות עכשווית? פסטיבל "מאמא אפריקה" הלבן היה מהלך מובהק של ניכוס תרבותי. 
טור חדש

לאה היילו
לאה היילו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
פסטיבל מאמא אפריקה
פסטיבל "מאמא אפריקה", 2018. מי מרוויח וממי נלקחות הזדמנויותצילום: יובל כהן
לאה היילו
לאה היילו

כשהייתי בכיתה ה', תלמיד לא-אתיופי מהכיתה שלי התחפש לאשה אתיופית. למען האמת, הוא השקיע ממש. הוא חבש פאת אפרו ענקית, צבע את הפנים בחום, לבש שמלה אתיופית מסורתית וקרא "ארה, ארה", שבתרגום חופשי מאמהרית זה "אוי ואבוי". כל היום הוא רץ בין מסדרונות בית הספר וצעק בקול גבוה את המלה היחידה שהוא יודע באמהרית. התחפושת שלו שיעשעה את כולם בבית הספר שהיה ברובו לבן, אבל אותי קצת פחות. הרגשתי כעס ובושה על כך שהוא מגחיך את התרבות שלי ושל הורי. לא הייתי צריכה להכיר את המושגים ניכוס תרבותי או בלאקפייס כדי להרגיש שהשליטה על התרבות שלי ועל האופן שבו היא מוצגת נלקחה ממני. רק מאוחר יותר בחיי הבנתי כי התחפושת התמימה ההיא וחוסר היכולת שלי להגיב לסיטואציה הם התגלמות יחסי הכוח שיאפיינו את שאר חיי כאשה שחורה בחברה לבנה. אותם יחסי כוח עיצבו את פסטיבל "מאמא אפריקה", שבו הסוכנות על התרבות והקול של אפריקאים נלקחת מהם.

כשקיבלתי את ההצעה לכתוב את הטור התלבטתי רבות האם אני רוצה לכתוב בעיתון שרובו לבן כשאני האשה השחורה היחידה שכותבת בו באופן קבוע. להיות השחורה היחידה בכל מקום פירושו להיות במרחב שבו את מרגישה אורחת בסלון של מישהו אחר ולשאת את הידיעה שעכשיו אני מייצגת את שאר האנשים השחורים, כאילו היינו גוף אחד. שמו של הטור הוא "השחורה התורנית", כי בשונה מהבית או השכונה שבהם גדלתי, הצבע שלי מגדיר אותי ואת גבולות הטור שלי, ולכן חשוב לי למסגר את הקול שלי באופן שמציב תזכורת תמידית לחוויות של בני אדם שחורים בחברה הישראלית.

זו השנה הרביעית שבה פסטיבל "מאמא אפריקה", שהיה אמור להתקיים לפני כשבועיים אך בוטל בעקבות הגבלות הקורונה, מופק על ידי איתי רזניק וגלעד לב, שניהם מוזיקאים שעוסקים בין היתר במוזיקה ממערב אפריקה. רזניק מספר שאת הפסטיבל יזמו הוא וקבוצת חברי ילדות, שחלקם הם הבעלים של מרכז "מעבר" במצפה רמון, שם הפסטיבל מתקיים בכל שנה. זהו אירוע שמטרתו לחגוג את התרבויות האפריקאיות, אך באופן אירוני מפיקיו, מרבית האמנים המשתתפים ומעבירי הסדנאות בו אינם אפריקאים. וכמו שאומר רזניק, גם הקהל שמגיע לפסטיבל ברובו לבן.

רזניק, שנולד וגדל בירושלים, מספר שנחשף למוזיקה אפריקאית בטיול במזרח אפריקה ומאז ניגן בכמה הרכבי מוזיקה מערב אפריקאית. הרעיון לפסטיבל צמח מתוך הרצון ליצור למורים מהתחום בארץ הזדמנות להופיע, ליהנות ולהרוויח כסף. רק שבין משאלת הלב התמימה כביכול לבין ההפקה בפועל יש פער גדול, שמדיר את הקהילות האפריקאיות המגוונות הקיימות בארץ. פסטיבל "מאמא אפריקה" הוא דוגמה מובהקת לניכוס תרבותי ולאופן שבו יחסי הכוח מעצבים צריכה של תרבויות כמוצר שמנותק מבני ובנות אותה תרבות.

זאת לא הפעם הראשונה שמפיקי הפסטיבל שומעים ביקורת שנוגעת לזכותם להפיק רווח מהתרבות האפריקאית. רזניק עצמו מעיד כי כבר בשנה הראשונה נתקלו בהתנגדות מצד אמנים אפריקאים שרצו להזמין לפסטיבל: "אני משער שזה היה מתוך המקום של 'מי אתם אנשים לבנים שעושים פסטיבל לתרבות אפריקאית?' אבל הם לא מבינים שאנחנו עושים את זה קודם כל מתוך כבוד והערכה לתרבות הזו", הוא אומר.

אין לי שום ספק שיוצרי הפסטיבל מעריכים את התרבויות האפריקאיות המגוונות והעשירות, אך לא ניתן להתעלם מהמאפיינים הפטרנליסטיים ומיחסי הכוח בין שחורים ללבנים בישראל, ונשאלת השאלה, האם זו דרך מוסרית להביע הערכה לתרבות מסוימת, ואיפה עובר הגבול בין הערכה לניכוס? לרזניק ולב יש ההון החברתי והכלכלי שמקנה להם גם את השליטה בתרבות וגם את היכולת להתעלם מביקורת שמגיעה מבני התרבות שאותה הם כל כך אוהבים ומעריכים. אך מהי תרבות ללא האנשים שלה?

לפי התוכנייה של הפסטיבל השנה, רק שבעה מתוך 32 האמנים וההרכבים הם אפריקאים. היעדרותם של אפריקאים מהאירוע היא המשך ישיר של חוסר הייצוג של אנשים שחורים בתחומים רבים; לא ניתן לנתק בין גזענות שמצמצמת לאנשים שחורים את הזדמנויות החיים לבין פסטיבל שעושה בדיוק אותו הדבר. במישורים רבים כל כך נלקחת מאנשים שחורים הסוכנות על הקול והייצוג שלהם. תרבות היא סוכנות לכל דבר, אך במקרה הזה גם ההזדמנות לתרגם את העושר התרבותי שלנו לרווח נלקחת מאיתנו.

לנוכח ההיסטוריה וההווה הדכאניים כלפי אנשים שחורים בכל העולם המערבי, ארגון של פסטיבל כזה בלי אפריקאים הוא מהלך ניאו-קולוניאליסטי. רזניק אמנם טוען ש"מאמא אפריקה" הוא פסטיבל ללא מטרות רווח, אך למעשה מארגניו, המורים ושאר המוזיקאים המשתתפים בו מקבלים תמורה כספית על ההפקה וההשתתפות. מי שמסוגל מבחינה כלכלית לארגן פסטיבל כזה הוא בעל כוח וקשרים חברתיים שמאפשרים לו זאת. אך מי מרוויח מהמופעים הללו ומי מפסיד? לא רק הון כלכלי אלא גם הון סימבולי, חברתי ופוליטי. למי יש הכוח הכלכלי והחברתי להפוך את התרבות למוצר? בצד השני של המשוואה עומד מצבם הסוציו-אקונומי של אפריקאים בישראל. הקונטקסט חשוב מאוד כדי להבין את הטענות נגד ניכוס תרבותי.

כשאנשים לבנים מציגים את התרבות שלנו במקומנו הם מצמצמים את ההזדמנויות שבהן אנו יכולים להרוויח מהעושר התרבותי שלנו. המציאות היא שאפריקאים בחברה הישראלית סובלים מחוסר ייצוג משווע בכל התחומים ואפילו עוד יותר בתחומי התרבות — בקולנוע, בטלוויזיה, במוזיקה ובתיאטרון — ועל כולנו מוטלת האחריות לשנות זאת.

בשנה שעברה ניסה רזניק להגיב לביקורת ההולכת וגוברת על הפסטיבל, אך גם רצה להמשיך להרוויח מקיומו, ולכן הכניס לתוכנייה הרצאה על ניכוס תרבותי. בבסיס המעשה הזה יש ניסיון לשטח את הטיעונים והביקורת נגד הפסטיבל. בתגובה לטענה הזו אמר רזניק: "צאו מההתבצרות, זו סך הכל פלטפורמה והכעס שלכם גורם לחוסר הבחנה בין דבר לדבר". חלק מחוסר הנכונות להקשיב לטיעונים של בנות ובני התרבות הוא האופן שבו אנשים לבנים תופשים את דעתם כאובייקטיבית ורציונלית ואת הצד השני כלא-רציונלי, כועס וסובייקטיבי. יחסי הכוח והאי-הכרה בהם מונעים מאיתנו לנהל שיח אמיתי וכן.

כאשר פסטיבל תרבותי צומח בלי בנות ובני התרבות נוצר מופע מלאכותי שבו בני התרבות ההגמונית טוענים לאותנטיות מדומה, בעיקר אל מול חוסר הייצוג שאנשים שחורים חווים בכל תחום. בעידן שבו אנחנו נמצאים, ואחרי שנלמדו הלקחים מהתקופה הקולוניאלית, לפסטיבל כזה אין זכות קיום אלא אם כן הוא צומח מתוך הקהילות ובני התרבות. אנשים לבנים יכולים להיות חלק מזה אך הם לא צריכים להוביל, לנהל ולהיות המרוויחים הבלעדיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ