בישראל, גם אם אתה שחקן מצליח אתה קודם כל שחור

שון שנסלה מונגוזה חי בין עולמות: מצד אחד הוא שחקן ישראלי מבטיח, מצד שני בן למהגרים חסר מעמד

לאה היילו
לאה היילו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מתוך הסרט, שון שנסלה מונגוזה עם בת זוגו לשעבר דניאלה חכמון. אהבה והסתרה
מתוך הסרט, שון שנסלה מונגוזה עם בת זוגו לשעבר דניאלה חכמון. אהבה והסתרהצילום: איתי גרוס / בעז רוזנברג
לאה היילו
לאה היילו

שון שנסלה מונגוזה, שחקן ישראלי ממוצא קונגולזי, רק בן 26 וכבר הספיק לגלם שורה ארוכה של תפקידים במחזות, סדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע וכמה פרסומות. התפקיד המרכזי שגילם בסדרה הישראלית "עיר מקלט" הביא אותו לקדמת הבמה והכתיר אותו לאחד השחקנים המבטיחים בארץ כיום. ב—11 בנובמבר יוקרן בכאן 11 "צ'אנסלה - השחור החדש", סרט תיעודי בבימויו של בעז רוזנברג שמספר את סיפור חייו של מונגוזה (שהתעתיק הנכון של שמו הוא שנסלה). רוזנברג עקב אחריו במשך כשבע שנים, שבהן עבר דרך ארוכה מצעיר אנונימי לכוכב עולה.

מונגוזה, בן למבקשי מקלט מקונגו, הגיע לישראל עם משפחתו כשהיה בן חמש והתגורר בשכונת התקוה בתל אביב. כעבור שנה מונגוזה הצעיר ניגש לתחנת משטרה ומתלונן על אלימות מצד אביו. בתוך שעות ספורות הוא מוצא למסגרת חוץ-ביתית. צל האלימות שחווה בילדותו נוכח לכל אורך הסרט והתלונה היא מעין אירוע מחולל שאחריו השתנו חייו לבלי הכר. לאחר ניסיונות כושלים בהיקלטות אצל משפחות אומנה הוא התגלגל לפנימייה בתל אביב. מונגוזה חילק את זמנו בין הפנימייה ובין ביתה הציורי בנוה צדק של מתנדבת מבית הספר, אלין, שאימצה אותו באופן לא רשמי.

בסרט מוצג מסעו האישי, מסע שמתרחש בישראל מנקודת מבטו של גבר שחור צעיר ומוכשר, שלמד משחק בניסן נתיב, אך הוא מחוסר אזרחות ישראלית. מונגוזה מרגיש ישראלי, אך לאורך חייו מקבל תזכורות לזרות שלו. החוויות שלו מלמדות על יחסה של החברה הישראלית למי שנתפשים כאחרים מוחלטים. הוא נמצא באזור הביניים, לא פה ולא שם. הוא מתנכר להוריו בשל הטראומות שחווה בילדותו ומשוכנע שאין לו תמיכה מאביו, אך מנגד ישנו הניכור שהוא חש מסביבתו הישראלית והלבנה שלא מגלה הבנה לקשיים שהוא מתמודד איתם. המיקום של מונגוזה, בקהילה שהוא חלק ממנה — עולם המשחק והטלוויזיה, מלא הזוהר והפריבילגיות — אל מול מוצאו כמבקש מקלט חסר מעמד מוסדר, מציב בפנינו מראה שממנה משתקף הניגוד המכאיב בין שני העולמות.

התלונה בסרט מוצגת כמעין משאלת לב של ילד קטן לשנות את ההווה, ספק אם מונגוזה הקטן ידע לאן היא תוביל, אך השתלשלות האירועים העתידיים חושפת את ערוותה של מערכת הרווחה, שאין לה דבר להציע לילד בן שש חוץ מהוצאתו מביתו. מדיניות מוכרת שרווחה כבר בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, כזו המשמשת פתרון מהיר ומיידי לילדים שבעיני המערכת אינם יכולים לגדול בחיק משפחתם הביולוגית, גם במקרים שאינם מקרי קצה ולעתים תוך הפעלת לחץ על ההורים. בשנים האחרונות, בעקבות ביקורות ומחקרים שנעשו, במשרד הרווחה מכירים בכך שלניתוק ילדים מהתא המשפחתי יש השפעות מזיקות בטווח הקצר והארוך. כיום מדובר בפתרון אחרון, כאשר כל האפשרויות לטיפול במסגרת הבית והקהילה כשלו. גם במובן זה חשוב לציין כי הכלים והתוכניות בתוך הקהילה מצומצמים ולא מפותחים דיים.

מונגוזה התגורר בביתה של אלין המתנדבת גם לאחר סיום לימודיו בפנימייה, מה שאיפשר לו לחיות ביציבות כלכלית ובסביבה תרבותית שרחוקה מחיי הוריו ומשפחתו. למרות כוונותיה הטובות, אלין מגלמת בחייו את תפקיד המושיעה, דימוי רווח לאנשים לבנים בטלוויזיה ובקולנוע ביחס לשחורים שזקוקים ל"הצלה". הסופר האמריקאי-ניגרי טג'ו קול טוען כי בתעשיית החמלה וההצלה של אנשים שחורים על ידי אנשים לבנים לא מדובר בצדק, אלא בחוויה רגשית עצומה שמאששת את הפריבילגיה של אנשים לבנים. המסרים שנשמעים מאלין במשך הסרט ממקמים אותה כמוסרית, ליברלית ומכילה יותר מהוריו, מה שמגדיל את הניכור שמונגוזה חש כלפי משפחתו.

כמו כל ילד שהיה חש במחסור חומרי ורגשי, מונגוזה מאמץ בשמחה את חיי הנוחות שאלין מעניקה לו ומשם אינו מצליח לראות את הקשיים הכלכליים וההישרדותיים שאביו מתמודד איתם. ברגע של עיוורון מכמיר לב הוא אומר על אביו, "אולי אם הוא לא היה חושב כל הזמן 'אני מסכן, רע לי במדינה הזו', הוא היה עושה עם עצמו משהו". האב מייצג את כל מה שמונגוזה מנסה לברוח ממנו - פליטות, חוסר יציבות כלכלית, חוסר הגשמה וכניעה לגורל המר. כביכול. זאת, למרות שמאמצי האב להגיע למקום מבטחים והשינוי שמתחולל בו במהלך הסרט מסמנים בדיוק את ההיפך.

יחסה של החברה הישראלית הלבנה אל מונגוזה נע בין היקסמות אוריינטליסטית ובין סימון הגבולות שבתוכם הוא יכול לפעול. בסצינה שהיתה אמורה להיות פסטורלית ורומנטית, מונגוזה נמצא עם בת זוג על חוף הים, ושם היא אומרת לו שהיא מאוהבת בו, אך רגע אחרי כן כועסת עליו כאשר הוא מתוודה בפניה שקשה לו להכיל את העובדה שהיא מסתירה את הקשר ביניהם מהוריה. גבול נוסף שמסומן בצורה ברורה מאוד הוא הרגע שבו אלין מבשרת למונגוזה שעליו למצוא דירה משלו. בשבריר שנייה הוא מוּצא אל מחוץ לבועה המעמדית העוטפת היישר למצבו של צעיר מחוסר גב כלכלי, עם מועד קרוב לסיום אשרת שהייה ועבודה ועם תשוקה אדירה להיות שחקן.

מונגוזה מפנים את הניגודים ואלו באים לידי ביטוי בשאלת הזהות שהוא עוסק בה בינו לבין עצמו לאורך כל הסרט. בתור בת לעולים מאתיופיה, הזדהיתי מאוד עם הקונפליקט שהוא שרוי בו. כילדים שגדלו בחברה שבה הוזכר לנו שוב ושוב שאנחנו לא שייכים, נדרשנו להשיל מעצמנו את החלקים בנו שאינם ישראליים: שפה, מבטא, תרבות ולעתים גם את בני המשפחה ובכך להוכיח את השייכות והישראליות שלנו.

בטריילר לסרט מופיעה סצינה שבה מונגוזה נאלץ להמתין בתור ארוך לחידוש אשרת העבודה שלו, יחד עם עשרות מבקשי מקלט נוספים. מונגוזה, שעד אותו רגע חש שהצליח להיות "ישראלי" ולהרחיק את עצמו מכל מה שמזוהה עם פליטות ובקשת מקלט, נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא חלק מהם. מתוסכל אל מול ההגדרות והיחס המשפיל שנכפים עליו, הוא שוב מנסה להרחיק את עצמו מהם.

הבמאי בחר לספר את סיפורו של מונגוזה דרך הפריזמה של השחוֹרוּת שלו. הצורך בהצגת חוויותיהם של אנשים שחורים רלוונטי וברור מתמיד, אך בסיום הסרט נותרתי בתחושה כי חסרה בו מורכבות. בסרט מוזכר כי אביו של מונגוזה נקט אלימות משום שחשש שישוטט בשכונת התקוה בשעות הלילה, אך אין כלל שיח על חששות אלו או על הסמכות ההורית שנלקחה מהאב. ללא הקונטקסט הזה מתפרש כאילו מדובר בשיטת חינוך אפריקאית לגיטימית. לא ניתן להבין מדוע מונגוזה גר אצל אלין מבלי להבין את המציאות הגזענית והמעמדית שנכפית על מבקשי מקלט מאפריקה בישראל, אך מוזכרת רק בחטף בסרט.

הקונפליקט הפנימי שמתחולל בנפשו של מונגוזה מוצג בצורה דיכוטומית של הגבר השחור מול החברה הלבנה. זה בא לידי ביטוי ברומנטיזציה שנעשית לדמות של האב באמצעות העריכה ובכך שהקול של אמו נעדר לחלוטין מהסיפור, מה שמחזק את המיתוס שלפיו נשים אפריקאיות הן כנועות וצייתניות. נעוריו וילדותו של מונגוזה, פרט לתלונה שהגיש בגיל שש, נעדרים מהסיפור.

הדיכוטומיות הזו לא משקפת את המציאות ולכן אינה מאפשרת להבין את המורכבות שיש בסיפור שלו. הצגת המורכבות הזו חשובה כי היא שמעניקה אנושיות לבני אדם, בעיקר כשמדובר באנשים שחורים וחומים שאנושיותם מוטלת בספק שוב ושוב. אי אפשר לראות בסיפורים של אנשים שחורים רק כאלה שאפשר ללמוד מהם לקח על גזענות או על מעמד. הרצון לכפר על חטאי החברה מובן וצודק, אך לא על חשבון המורכבות שיש בחייהם של אנשים שחורים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ