ישראל השנייה? יותר כמו קריירה שנייה

אבישי בן חיים מיתג את עצמו מחדש והפך מעיתונאי שכותב טורים למיטיבי לכת על חרדים למי שעומד במרכז השיח הציבורי. איך הוא עשה זאת? על ידי עיוות מוחלט של הגותו של אינטלקטואל איטלקי שלאיש אין כוח לקרוא

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבישי בן חיים.

אחת מתופעות השיח של העת האחרונה היא הקימה לתחייה והחדירה לשיח הפופולרי של המלומד האיטלקי המנוח אנטוניו גרמשי על ידי ידידי הדוקטור אבישי בן חיים. בעבר כתבתי בטור זה שאני מחבב את אבישי בן חיים. שיניתי את דעתי. לא רק שאני מחבב, אני מעריץ. מי שבמשך שנים היה מוכר כעיתונאי שכותב טורים למטיבי לכת על חרדיות והרב עובדיה, פרץ בשנה האחרונה למרכז השיח הציבורי, מיתג את עצמו מחדש, זנח את המסורת העיתונאית הקלאסית של הבאת סיפורים בלעדיים לטובת פרשנויות חברתיות, פתח לעצמו אופק תעסוקתי שנים קדימה ועושה זאת בנחמדות, חן, חריצות, התמדה וכישרון.

בן חיים נוהג לזרוק את שמו של המלומד האיטלקי בוויכוחים כל אימת שמביאים עובדה שסותרת את התזה שלו על הדיכוטומיה המעמדית בין ישראל הראשונה לשנייה. אני לא חולק עליו מהותית, אגב, אלא חושב שהמציאות פחות בינארית, ושאלת המנצל-מונצל מורכבת בהרבה מהאופן הפשטני שבו הוא מציג אותה.

אנטוניו גרמשי. הגות מן הכלאצילום: Fototeca Gilardi / Getty Images

עבור בן חיים גרמשי הוא ג׳וקר שנשלף כדי להכריע כל דיון: אלשיך בכלל דתי-מזרחי? גרמשי. אביחי מנדלבליט? גרמשי. בתרבות אולפני הטלוויזיה הנוכחית, שדוחסת כל שיח לדיון של שתי דקות וניזונה מציוצים של מקסימום 280 תווים, לך תלמד את גרמשי בשביל לנסות להסביר במשך דקה בודדת שבן חיים לא מצטט את גרמשי, אלא בוחר בקפידה את מה שנוח לו ומתעלם מכל הקונטקסט ההיסטורי והמעמדי של תפישת העולם. ככה זה באולפנים: כשיש מישהו שצועק משהו בקול חזק לא נעים להתעמת איתו, מאחר שאחד הכלים של ההגמוניה היא לגרום לצד השני להרגיש נחות אינטלקטואלית עם ניימדרופינג של הוגים.

גרמשי היה אינטלקטואל מסרדיניה בעל תפישת עולם קומוניסטית-מרקסיסטית שפעל באיטליה בראשית המאה הקודמת, עד שמת בגיל צעיר בשנת 1937. הוא התנגד למשטר הפשיסטי של בניטו מוסוליני ונכלא בשל כך. בכלא הוא החל להעלות על הכתב את הגותו, מלאכה שלא סיים מעולם. ספרו הוא למעשה אוסף של רעיונות והערות שוליים, שבשנות השבעים נערכו וחוברו לכדי "מחברות מהכלא" ולימים יצאו בעברית בהוצאת רסלינג כספר, "על ההגמוניה", בתרגומו של אלון אלטרס. גרמשי אכן עסק רבות במושג ההגמוניה: בדרך המתוחכמת שבה המעמד השליט מדכא את מעמד הפועלים; לא באמצעות אלימות כמו הפשיסטים, אלא דרך יצירת התחושה שמה שאומרת ההגמוניה הוא "המצב הטבעי" והנחלת תפישת העולם באמצעים "רכים" של תרבות, חינוך ותקשורת המונים. זו תפישה רחבה שעוסקת בלאומיות, מעמדות, אינטלקטואלים ונבערים, כפריים ועירוניים, פשיזם ודיכוי. זה מזכיר את הפרפזות של נתניהו מהוגים כלכליים: בן חיים לקח קטע קטן מהתפישה – העיקרון שלפיו ההגמוניה הפוליטית גורמת לאנשים להתיישר בששון ושמחה עם הסדר שהיא מייצרת - אולם מתעלם מכל היתר וזועק בקול גדול "גרמשי".

חוששני שבדיוק נגד תופעות אלה ביקש המנוח להתריע. לו חי כיום, סביר להניח שהיה משבץ את בן חיים ברובריקה שאותה כינה "דמגוג שאינו יודע שהוא כזה". גרמשי הקדיש חלק מהגותו לדמות האינטלקטואל משרת ההגמוניה המבקש לשמרה, המעלה מן האוב טענות מופרכות כדי לשרת את טענתו והמחויב לשלטון. בקטע על המשבר הפרלמנטרי המתמשך בצרפת בראשית המאה מציג גרמשי תיאור מופלא, שהולם את נתניהו של ימינו והמאמצים העילאיים שלו להישאר בשלטון בכל מחיר או חוק משונה או הסכם פוליטי מוזר. אביא אותו בקיצור עם ההערות שלי בסוגריים:

"ההגמוניה, באופן פעולתה ׳הנורמלי׳ בתחום שכבר הפך לקלאסי, קרי המשפט הפרלמנטרי, מאופיינת בשילוב בין השלטון לבין הקונצנזוס, המאזנים זה את זה בדרכים מגוונות, מבלי שהרשות השלטונית האמורה תכפיף למרותה יתר על המידה את הקונצנזוס. נהפוך הוא. היא מנסה להביא לכך שהשלטון ייראה כמי שנתמך בקונצנזוס של הרוב, שבא לידי ביטוי במה שמכונה הכלים של דעת הקהל – עיתונים, איגודים מקצועיים, שבמצבים מסוימים מביאים להתרבותם בצורה מלאכותית (ארגוני קש, תעמולה ברשתות החברתיות, תעלולי יחסי ציבור שהשלטון כאן מתמחה בהם).

"התרמית, האופיינית למצבים מסוימים שבהם מתקשה ההגמוניה לפעול את פעולתה משום שהפעלת כוח טומנת בחובה סכנות רבות מדי, דהיינו העקירה מן היסוד של היריב ושיתוקו בכך ש׳קונים׳ את מנהיגיו, הן במוסווה והן בגלוי, במקרה של סכנה ממשמשת ובאה, וכל זאת כדי לזרוע בלבול ואי סדר בשורותיו (למשל ההצעות הבלתי פוסקות לעריקות פוליטיות תמורת תיקים סטייל אורלי לוי והצעות שפחות עלו יפה)... המשבר למעשה בא לידי ביטוי בקשיים גוברים והולכים לכונן ממשלות ובחוסר היציבות הגובר והולך של הממשלות עצמן (מי אמר שלוש מערכות בחירות?). מקורו המיידי של משבר זה הוא בריבוי המפלגות המיוצגות בפרלמנט ובמשברים הפנימיים התמידיים המתחוללים בקרב כל אחת ואחת מהמפלגות. הצורות שלובשות התופעה הזו הן במידה מסוימת צורות של שחיתות ושל התפרקות מערכים מוסריים. המפלגה מאמינה שהיא הגורם היחיד שצריך להרכיב את הממשלה כדי להציל את המדינה – או כך לפחות היא מתיימרת, או לתמוך בממשלה או להצטרף לממשלה, ובייצוג גדול ככל האפשר (אם גנץ יהיה ראש ממשלה איראן תסחט אותו). משום כך מתנהלות התמקחויות שקריות וקטנוניות שאינן יכולות שלא להיות כה אישיות, עד שהן נראות שערורייתיות (חוק יסוד ממשלת החילופים והמאבטחים והבית הנוסף). ייתכן שבמציאות השחיתות האישית קטנה מכפי שהיא נראית, משום שכל האורגניזם הפוליטי מושחת בשל קריסתה של ההגמוניה".

והנה, אנחנו רואים אל מול עינינו את קריסת המשטר בישראל בשחיתות במובנה העמוק, לא במובן גניבת כסף מהקופה: שימת עצמך לפני המדינה. עיסוקך בבעיות המס שלך ולא בתושבי ישראל. קטטות אינסופיות על כוח פוליטי שהרלוונטיות שלהן לחיי האזרחים אפסית. למה בן חיים לא מדבר על זה כשהוא מדבר על גרמשי?

בקטע אחר כותב גרמשי על "דעת הקהל", מה שהוא מכנה "נקודת המגע בין החברה האזרחית לחברה הפוליטית, בין הקונצנזוס לבין השלטון". מה קורה במצב שגרמשי מתאר "פעולה שתזכה לפופולריות מעטה", נגיד לתת הקלות רגולטוריות עצומות לבזק בשביל לשלוט בכלי תקשורת ולעמוד על כך לדין? באיזה צד של ההיסטוריה נמצא בן חיים? של "החולקים על השלטון" או של ״משרתי השלטון״? בואו נקרא: "דעת הקהל היא התוכן הפוליטי של הרצון הפוליטי הציבורי שיכול לחלוק על השלטון. משום כך קיים המאבק על המונופול של האמצעים המשמשים לעיצוב דעת קהל – עיתונאים-מפלגות-פרלמנט – באופן שיביא לכך שרק כוח שלטוני אחד יעצב את דעת הקהל, דהיינו הרצון הפוליטי הלאומי. בין הרכיבים שהסעירו לאחרונה את השליטה הנורמלית על דעת הקהל מצד המפלגות המאורגנות המוגדרות באמצעות תוכניות מובהקות, יש להציב בשורה הראשונה את העיתונות הצהובה (אהמ) ואת הרדיו. הם

מזמנים את האפשרות לעורר באופן פתאומי התפרצויות של בהלה או התלהבות מדומה, המאפשרות להשיג מטרות מוגדרות היטב. בבחירות למשל". מעניין, לא? ראוי לדיון עם בן חיים בין פולקלור זה לפולקלור אחר.

אני כמובן לא חוקר גרמשי. למעשה, אני לא חוקר כלום. סתם רכלן פוליטי. היופי הוא שגם בן חיים לא, אבל זה לא מונע ממנו לדחות בבוז כל מי שחולק עליו. כי גרמשי הוא רק אמצעי. בן חיים משתמש בו כדי לעשות מה שגרמשי התריע מפניו עוד כשהיה נער בתיכון בשנת 1911: "המהפכה הצרפתית ביטלה זכויות-יתר רבות ושיחררה מדוכאים רבים. אך למעשה כל שעשתה היה להחליף בעמדת השלטון מעמד חברתי אחד במשנהו". ובתרגום לעברית: להחליף את השלטון הפטרוני והמושחת של השמאל בשלטון הפטרוני והמושחת של הימין. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ