אינס אליאס
אינס אליאס

לפני כחודשיים הלך לעולמו פרופ' יהודה ניני, היסטוריון וחוקר באוניברסיטת תל אביב, מהקולות הבולטים של המאבק המזרחי ומחבר הספר "ההיית או חלמתי חלום" (עם עובד, 1996), פרי מחקרו המעמיק על אודות גירוש היהודים התימנים מהמושבה כנרת בעשורים הראשונים של המאה ה-20. פרשת גירוש תימני כנרת היא בעיניו של ניני "משל למה שאירע אז בתוך החברה הישראלית המתהווה, ולמה שמתרחש כיום בחברה הישראלית", כפי שכתב. עיקר חשיבותו של הספר, שנותר רלוונטי עד היום, בדיון הנרחב במפגש הראשון בין יהודים יוצאי אירופה ובין יהודים ממדינות האיסלאם; דרכו משרטט ניני את יסודות הגזענות האשכנזית, שעודנה מכתיבה את יחסי הכוחות בחברה בישראל.

ניני נולד בשנת 1930 למשפחה דתית במושב טירת שלום. התייתמותו בילדות המוקדמת הובילה לכך שהתחנך בנס ציונה על ברכי תנועת הפועלים. הוא שירת בהגנה ובפלמ"ח והיה ממייסדי מחלקת המסתערבים בארגונים אלה. ניני, שהיה נשוי ואב לשניים, הצליח בישראל וברחבי העולם ופירסם מחקרים ביקורתיים רבים על יהודי מדינות האיסלאם ובמיוחד על יהודי תימן. בשנת 2008 הוא זכה בפרס בן גוריון.

אל העיסוק בגירוש תימני כנרת הגיע ניני בעקבות השתתפותו בסרטה של אילת הלר, "דקל שפל צמרת", שהוקרן בשנת 1992. "חשבתי על כך שזה לא קיים בדפי ההיסטוריה", אומרת הלר, "וזה נשמע לי כמו הטרנספר הראשון". בהקדמה לספרו ניני מודה להלר על הסרט, שהוביל אותו לבצע מחקר קפדני ומפורט, המגולל את סיפורם של יהודי תימן ביישוב הישן.

יהודים תימנים התחילו לעלות לארץ ישראל באופן לא מאורגן כבר בשנת 1881 והתיישבו ביפו ובירושלים. על פי כתביו של רבי בנימין מ-1911 (הנגישים לציבור בארכיון המדינה), לאחר שקבוצה של 300 יהודים תימנים הגיעו ליפו בשנת 1908, עלה בקרב חברי "הפועל הצעיר" הרעיון ליישב אותם כפועלים במושבות.

ארתור רופין, שכתב על התימנים בביקורו הראשון בארץ ב-1907 כי "ניכר בהם נופך דם ערבי, וצבע-עור להם שחום עד מאוד", הפך באפריל 1908 למנהל המשרד הארץ-ישראלי, משרד ההתיישבות של ההסתדרות הציונית. יחד עם מזכירו, יעקב טהון, הם גיבשו מדיניות להבאת יהודי תימן כפועלים במקום הערבים. כבר אז היה ברור כי שכרם של התימנים נמוך יותר מזה של האשכנזים, לכן הם היו מבוקשים מאוד. בשנת 1910 שלחה הסוכנות היהודית את שמואל אליעזר ורשבסקי, שכּונה יבנאלי, לתימן, ובעקבות פעילותו עלו לארץ כ-1,500 יהודים תימנים. עד תחילתה של מלחמת העולם הראשונה עלו כ-5,000 מיהודי תימן (10% מכלל יהדות זו אז).

פועלות תימניות בכנרת, שנות העשרים. שעבוד וגירושצילום: באדיבות מרכז מורש

תפישה זו עיצבה את המדיניות של העלאת יהודים ממדינות ערב והאיסלאם בעשורים הבאים, שגם אותם, כמו את התימנים, לא היתה כוונה לשלב ולהחשיב לחלק ממייסדי האומה. התפקידים המיועדים להם היו ברורים, כמו מקומות ההתיישבות שלהם. "איש מהתימנים לא היה חקלאי; הם היו סופרי סת"ם, עסקו באריגת בדים, בצורפות, בקדרות", מספר חנניה קורש, מנהל מרכז מורשת יהדות תימן ברחובות וחברו הקרוב של ניני. "העבודה החקלאית היתה עבורם שבר פיזי ונפשי".

מבין העולים שהובאו מתימן, עשר משפחות שוכנו באזור הכנרת ב-1912, כשנה וחצי לפני שהגיעו למקום חברי קבוצת כנרת. ניני מתאר בספרו כי הם שוכנו לצד הביצה, בינות היתושים, ונלחמו בקדחת. עמירם אידלמן, בן קבוצת כנרת, סיפר בכתבה ב"מעריב" מ-23 ביוני 1989 כי "התימנים ישבו קרוב ל-20 שנה בביצה הסמוכה לשפך, ייבשו אותה, סיקלו את האבנים ועקרו את הסידראות, עיבדו שמונים דונם למחייתם ושיווקו תוצרת לדמשק. הם בנו לעצמם חושות וקברו את מתיהם הרבים". זאת, בניגוד למבני האבן שנבנו לשימוש המשק והמגורים של חברי כנרת. שתיים ממשפחות התימנים התגוררו בבית המוטורים, מבנה שבו שכנה משאבת המים של הקיבוץ, שלא הפסיקה לעבוד גם בלילה.

ניני מספר בספרו שאחרי 18 שנים של סבל, מה שהכריע לבסוף את התימנים בכנרת היה המאבק עם אנשי הקבוצה, שלדברי קורש, "עשו הכל כדי להניסם מאדמתם, לרוב בדרכים לא כשרות ואף באכזריות לא מובנת". מחלקת ההתיישבות קיבלה את בקשת הקבוצה לפנות את התימנים כבר ב-1918, אך בפועל הם גורשו רק בשנת 1930.

אלא שלא רק בכנרת התימנים נושלו מאדמותיהם. בשנת 1917 גורשו מפתח תקוה 247 תימנים ומרחובות כ-100 תימנים. משה סמילנסקי מתאר בכתביו כיצד ערכו ועדי המושבות רשימות של הנחלות ב-1917: "החלטנו לזכות את כולם ולכתוב חלקי נחלות על שם כל התושבים, הפועלים ובעלי המלאכה... ובשעה זו של מהירות נעשה עוון פלילי. הנחלות לא הספיקו לכל גרי המושבות, כי חשבו, שצריך לרשום מינימום של 50 דונם על כל משפחה. ויוציאו מן הכלל את התימנים". יתרה מכך, לא היתה זאת הפעם הראשונה שהתימנים גורשו מכנרת, שכן בשנת 1913 כבר גורשה קבוצה של תימנים לאזור יבנאל של היום, גירוש שתועד על ידי שושנה בלובשטיין, אחותה של המשוררת רחל.

אך הדבר החמור ביותר שעליו מדווחים כל החוקרים העוסקים בתימני המושבות הוא היחס המחפיר, המפלה והגזעני שספגו התימנים מצד האיכרים והפועלים יוצאי אירופה, שהתבטא גם ביחסה של התנועה הציונית. הפרשה הידועה היא פרשת מקוב המזעזעת, שאירעה בינואר 1913 ואשר בעקבותיה נכתב השיר "זמורות יבשות". באירוע זה האיכר יונתן מקוב מצא שלוש מעובדותיו התימניות מקוששות זרדים יבשים בכרם שלו. הוא הורה לפועלים לתפוס את הנשים, לקשור אותן לזנבו של חמור ולגרור אותן ברחוב המרכזי של רחובות.

יבנאלי מתאר במאמרו משנת 1920 שורה ארוכה של מקרים של חוסר צדק כלפי תימני המושבות ומציין כי אחרי כל השנים הקשות הללו, "התימנים אינם תובעים מהאיכרים כלום, הם רק אינם רוצים בשום אופן להישאר משועבדים להם... בעלי הנחלאות בארץ ישראל קוראים את עצמם בטעות בשם 'איכרים'... מה תגידו על ה'איכרים' האלה, שאינם מעבדים בידיהם את אדמתם, אלא סוחרים בתוצאותיה?" יבנאלי ראה עצמו אחראי במובנים רבים לגורלם של התימנים משום שכפי שכתב, הרגיש שגם הוא הטעה אותם כשהביאם לארץ ישראל.

ניני מביא את דברי ברל כצנלסון במאמר "משפט צדק", שבו הוא מתאר כיצד פנתה אליו קבוצת פועלים תימנים מחדרה, שהוכו קשות, חלקם בעת שנתם, בידי איכרים שניסו למנוע מהם לשבות בגין הלנת שכרם. הלנת שכר היתה תופעה רווחת במושבות. באוגוסט 1913 כתב כך כצנלסון על המקרה בעיתון "הפועל הצעיר": "יש בינינו שלא די להם בניצול החומרי הנורא שהם מנצלים את התימנים, הרי נעשים ניסיונות שונים לשעבד את גופם למכים ונפשם למעליבים... עלינו לשים מחסום בפני האינסטינקטים הפראיים והחטאיים של כובשי-עבדים שבתוך ציבורנו".

בשיחת טלפון עם קורש הוא סיפר לי בדמעות על סבו, שעבד אצל איכר ברחובות: "בסוף כל יום עבודה האיכר היה מעמיד אותם בשורה וממשש את הגב שלהם. מי שהגב שלו לא היה רטוב, למחרת לא היתה לו עבודה. היה לו שבר אישי מאוד גדול, אך סבי סיפר לי את הסיפור בלי כעס. 'אין ארץ ישראל נגאלת אלא בייסורים', הוא היה אומר".

ניני בספרו מותח ביקורת חריפה על חברי קבוצת כנרת, דווקא משום השתייכותם לתנועת הפועלים, שלה נותר נאמן עד מותו מבחינה אידיאולוגית. הוא גם ביקר את שלטון מפא"י בחריפות ובאופן ישיר, במיוחד בתקופת המחאה של הפנתרים השחורים ב-1971, אז פירסם מאמר בשם "הרהורים על חורבן בית שלישי". במאמרו תיאר את דחיקתם האלימה של המזרחים אל השוליים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים: "את יופיה של הארץ גוזלים ונותנים נחלה לאשכנזים... יופיה של קיסריה וחופה - באפס מחיר לאשכנזים... כל מקום יפה שהחזיקו בו יוצאי ארצות האיסלאם וניתן לשחזרו, מסלקים אותם ממנו באפס מחיר 'ומשקמים' אותו... לצרכי הגבירים האשכנזים".

לדברי קורש, ניני היה חלק מהממסד במובנים מסוימים, אך הוא האמין בזמנו שאם יזעזע את תנועת הפועלים אולי היא תתעשת. קורש מספר שגולדה מאיר אף הזמינה את ניני לפגישה בנוגע למחאת הפנתרים השחורים, אך הוא סירב לבוא.

בדומה לסרט של הלר, גם הספר של ניני, על אף הביקורת הנוקבת שלו, לא מחפש רק להטיל אשמה. הוא מספר, כפי שמציין קורש, "סיפור אהבה שהוחמצה, רֵעות שלא באה לידי ביטוי". הלר תיעדה את הכאב והגעגוע של מגורשי כנרת במקום שאליו פונו, שכונת מרמורק ברחובות, שבה ישנם רחוב כנרת, דקלים בחצרות וילדים ששם תומר, כנרת ותמר.

"סיפורן של עשר משפחות אלה אינו אלא מיניאטורה היסטורית של מסכת היחסים בין היישוב לבין עולי תימן", כתב ניני. עמירם אידלמן, בן קבוצת כנרת, אמר על הפרשה בכתבה במעריב ב-89': "אי אפשר לכפר על החטא הזה, אבל צריך לגלות, מפני שהתופעות הכמעט-אנטישמיות אצלנו לא התחילו מהיום, אבל הן נמשכות היום. ככה התייחסו למרוקאים וזה היחס לאתיופים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ