בסיקור החדשותי של המחאה התקשורת מסמנת מיהו הישראלי הטוב ומי שייך לרעים

דרך סיקור המחאה מעצבת התקשורת דמות כל-ישראלית נורמטיבית, תוך הנגדה והדרה של קבוצות חברתיות שאינן מזוהות עם ערכיה

אינס אליאס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הפגנה נגד נתניהו ירושלים
אינס אליאס

צפייה בחדשות היא לא מהפעילויות המועדפות עלי, אבל בתקופה האחרונה הרגשתי צורך לעשות זאת כמעט בכל יום ולפעמים גם יותר מפעם אחת. מאחר שהבינג' שלי התמקד בחדשות, הבחנתי (איך אפשר שלא?) בסיקור החדשותי חסר התקדים של ההפגנות נגד נתניהו. רציתי להבין אותו, לנתח אותו, וכדי לעשות זאת החלטתי לצפות במהדורות החדשות המרכזיות בערוצים 12 ו-13, בכל יום מאמצע יוני ועד תחילת אוגוסט. עקבתי אחר האבולוציה של סיקור המחאה בחדשות וזיהיתי את הדמות הכל-ישראלית שהתקשורת מטפחת מתחילת המחאה, ואשר נגדה מוצבת אלימות המשטרה ומפגיני הימין.

כמעט מתחילתה של המחאה נגד ראש הממשלה, כתבי החדשות נמצאים בכל מוקד הפגנה, קטן ככל שיהיה. הנפח התקשורתי של סיקור המחאה בבלפור גדל בעקבות הסערה סביב מעצרו של תא"ל במיל' אמיר השכל בסוף יוני, וב-21 ביולי היא כבר מתוארת בערוץ 12 כ"מחאת ענק". ככל שסיקור המחאה מתפתח, הכתבים נעשים יותר מעורבים רגשית וההזדהות שלהם עם המפגינים גוברת, כמו במקרה של כתב חדשות 12 משה נוסבאום, שכינה את ההפגנה בבלפור "שלנו" (חדשות 12, 23.7).

עם התרחבות הסיקור פוחתת סובלנותה של התקשורת לעמדות ביקורתיות, כמו שניתן לראות באמירתו של עמית סגל כי "זאת לא מדינה במחאה - כמה אלפים בבלפור", שגררה מתקפה של כל חברי הפאנל במהדורה המרכזית של חדשות 12 (24.7). דני קושמרו קטע אותו, רוני דניאל נזף בו ודנה וייס ביטלה את דבריו באומרה: "אתמול הסתובבה קבוצה קיצונית של לה פמיליה… קריאה והסתה לאלימות זה מה שצריך להטריד אותנו".

בתחילתו של הסיקור החדשותי עמדה התקשורת בפני קונפליקט בין ערכי ההפגנה, שהיא מזדהה איתם, ובין אלימות של מפגינים. כדי ליישב את הקונפליקט, מיסגרו עורכי החדשות את המפגינים האלימים כקומץ מבוטל והעלימו עין ממקרי אלימות שלא שירתו את הנרטיב. כך, למשל, רוב כלי התקשורת הצניעו (ורובם לא שבו לסקר) את האירוע החמור ביותר במחאה, שבו הותקף קצין משטרה בלינץ' קשה לצפייה ב-15 ביולי. אך יותר מכך, התקשורת הבינה שעליה לשלוט בנרטיב וליצור את דמותו של הישראלי הנורמטיבי כפי שהיתה רוצה לראות אותה.

דימוי ההפגנות החל להיות אוניברסלי (ולא מקומי, אתני או פוליטי) וכלל נשים חשופות חזה, קבוצות יוגה, נגנים שהקימו תזמורת רחוב, אנשי תיאטרון מחופשים, מיצגי אמנות ועוד. הביקורת על ההומוגניות המעמדית ו/או האתנית של המחאה נהדפה על ידי התקשורת דרך ניסיון למתג אותה מחדש כמחאה של העם. ואולם, יצירת הדימוי הליברלי של המפגינים היתה כרוכה בהכרח בהדרה של מי שאינו משתלב בו. הראיונות עם מפגינים נגד נתניהו, שציינו את נוכחותם של מזרחים ודתיים למשל, רק הדגישו את חסרונם של אלה. קבוצות שלמות נעדרו מהמרחב התקשורתי והצטמצמו לכדי שלט בהפגנה המעיד על זהות המחזיק בו, כמו השלט "פנתר שחור".

הזדהות התקשורת עם הערכים שבאים לידי ביטוי במחאה נגד נתניהו היא כמעט אוטומטית. אמירות קונסנזואליות כמו "למען הדמוקרטיה" מעוררות את היסוד הליברלי-חילוני של התקשורת ומעודדות אותה להחצין את עמדותיה המוסריות. זאת המדינה שהם היו רוצים לראות, אלה ערכיה ואלה בניה ובנותיה.

הצורך של התקשורת בהגדרת הנורמטיביות של המחאה גם הגביר את הצורך להנגיד אליה קבוצות חברתיות שאינן מזוהות עם ערכיה. בסרטונים המוקרנים שוב ושוב במהדורות החדשות נראות חבורות של צעירים מהימין, המכונים "החולצות השחורות", כינוי שהתקשורת אימצה מהשיח השמאלי ומרפרר לקבוצות הפשיסטיות באיטליה. לפחות במקרה שאירע לאחר ההפגנה בתל אביב ב—28 ביולי ברחבת הסינמטק בתל אביב, לא מדובר בקבוצה מאורגנת שהגיעה לבושה ב"מדים", הם לא משתייכים ל"לה פמיליה" ואף לא כולם לבשו חולצות שחורות.

צעירים אלה הוצגו במדיה המיינסטרימית רק דרך הסרטונים הערוכים של המפגינים, אך זה לא הפריע לתקשורת להתעלם מקביעת בית משפט השלום, שלפיה "מדובר בשתי קבוצות שהתגרו אחת בשנייה". למרות שנעצרו צעירים משני הצדדים - התמונות ששודרו בטלוויזיה היו רק של נערים מהימין על ספסל הנאשמים. המפגינים המעורבים רואיינו בפנים גלויות וסיפרו על האירוע מנקודת מבטם, או שלא ניתן כל מידע על השתלשלות מעצרם.

בעקבות האירוע האלים, התקשורת מתחילה להתריע מפני רצח פוליטי ולדרוש גינוי חד צדדי. "זה ייגמר בזה שמישהו ימות", אומר מפגין בחדשות 12 של 30 ביולי, ולמחרת, מגיש חדשות 12 דני קושמרו חוזר על אותו משפט חמש פעמים במונולוג פתיחת המהדורה. מנקודת המבט של קושמרו ועמיתיו, הנערים האלה הם איום על הדמוקרטיה, והאלימות שלהם פוגעת בשלמות ערכיה.

בשלב הזה המשטרה משכילה להבין שהמלחמה על תדמיתה הציבורית מרוכזת במֶדְיָה ומאמצת את השיח הערכי של התקשורת. המשטרה שולחת לאולפנים קציני משטרה אשכנזים, או לחלופין נשים, שכולם דוברי השפה הליברלית. ברגע שסדר היום של המשטרה משתנה, והיא מעמידה את ההגנה על הזכות להפגין בראש סדר העדיפויות, התקשורת מסופקת, והמשטרה, שמבינה את משמעות הדמוקרטיה, מקבלת פרחים מהמפגינים. אלא שדרישת המפגינים להגנה משטרתית מוגברת מאלצת את המשטרה להפעיל שיטור יתר על קבוצות שבין כה וכה סובלות מכך.

קצת לפני כן, גואה מתיחות בין השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה לבין המשטרה, מתיחות המתווכת לציבור על ידי התקשורת כניסיון לפרק את המחאה. בשיחה מוקלטת בין אוחנה למ"מ המפכ"ל, מוטי כהן, שואל אוחנה את כהן: "אם היה מדובר בהפגנה של חרדים או ערבים או יוצאי אתיופיה, האם כך זה היה נראה?" התקשורת מאמצת מבלי לפקפק את ההתייחסות של מ"מ המפכ"ל לדבריו של אוחנה כ"אמירות מסוכנות" ומפספסת את ההתבטאות הרדיקלית של אוחנה בנוגע לקשר בין יחסי הכוחות החברתיים לאלימות המשטרתית.

אמירתו של אוחנה אכן יוצרת דיון של מהדורות החדשות באלימות משטרתית, אך זה מתמקד באלימות כלפי מפגינים נגד ראש הממשלה. ערוץ 12, לדוגמה, יצא בפרויקט מיוחד שמברר "האם המשטרה שלנו בישראל היא אכן אלימה?" בפרויקט מתוארים "אזרחים שהגיעו להפגין לראשונה בחייהם, פוגשים אלימות משטרה". מפגינים מבלפור זוכים לזמן מסך ממושך שבמהלכו הם מספרים על פגיעתם מהמכת"זית ומתוארים כמי שסבלו "פציעות חמורות". מבחינת התקשורת, רק מפגיני בלפור הם פנים ושמות, המצדיקים שיח נרחב ורציף של התקשורת על אלימות משטרתית.

יתרה מכך, התקשורת משתפת פעולה עם המפגינים כדי ליצור זהות בין המחאה נגד נתניהו ובין מחאת הקהילה האתיופית, אף שהאלימות נגד קהילה זו היא שיטתית וממסדית (בניגוד לאלימות נגד השמאל). בראיון עם גדי יברקן ב"לפני החדשות", ערוץ 13, 29 ביולי, הוא נשאל האם המשטרה נוהגת במפגינים בבלפור כמו באתיופים ועונה במתקפה: "במחאה של יוצאי אתיופיה אף אחד לא הוזמן להתראיין… אתם אמרתם על המפגינים שהם אנרכיסטים", אך המראיינת לא מתייחסת לדבריו ושואלת בתקיפות: "כן או לא?"

עוד ועוד דימויים נלקחים ממחאות מתוקשרות, מנותקים מהקשרם המעמדי-חברתי-פוליטי ומנוכסים על ידי ציבור פריבילגי, המוגן בדרך כלל מפני אלימות משטרתית. למשל צילום של שוטר מרתק מפגין בברך על הצוואר — המפגין זכה לכינוי "ג'ורג' פלויד הישראלי" — או השלט "צדק לאיאד", המבצבץ על מסך הטלוויזיה כמותג, המרוקן מתוכן ממשי.

בניגוד למפגינים אחרים ממחאות אחרות, המפגינים נגד נתניהו זוכים להתעניינות התקשורת שמגדרת דרכם את דמותו של הישראלי הנורמטיבי: בן או בת המעמד הבינוני-גבוה, שאוחז באותו סל ערכים דמוקרטי, הכולל את הסלידה מנתניהו. בחדשות 13 שלושה מהמפגינים אף תיעדו את עצמם בסגנון "מחוברים". אחד מהם, קולנוען ופעיל חברתי מתל אביב, הסביר לילדיו שההפגנה היא "נגד השר אוחנה שאמר לשוטרים להרביץ לנו ורוצה שלא נפגין". מחוברת אחרת, רווקה מתל אביב, מדברת על מהפכה של אהבה וזעם, אך לא אלימות, ונשואה + 2 מכרכור מספרת: "יש לי מלא עבודה. אבל יש דברים בוערים יותר".

הסיקור התקשורתי הנרחב מראה לישראלי הנורמטיבי את כוחו, והוא יוצא החוצה; הציבור העירוני יוצא לבלפור ובני הקיבוצים, המושבים והערים המבוססות ממלאים את הצמתים והגשרים, כדי לתת לילדיהם אך בעיקר לחברה בישראל שיעור בדמוקרטיה. התקשורת מזהה במצב הזדמנות לבנות אתוס דמוקרטי מחודש שיתאים לערכיה, אך זהו אתוס כפוי, שאינו מתיישב עם המציאות החברתית בישראל, וודאי שאינו משרת את רוב קבוצות האוכלוסייה, הנזקקות בימים אלה להגנה על הזכות לחיים בכבוד. כך, למשל, הועלתה השבוע בוועדת הקורונה בקשה לתאם טיפולים רפואיים לפלסטינים, לאחר שאלה נפגעו בעקבות הפסקת התיאום הביטחוני. אך התקשורת הישראלית כמעט שלא עסקה בכך והעדיפה להעניק שעות שידור ארוכות ומייגעות לגיבורי מחאת בלפור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ