הסרט על תנועת "ארבע אמהות" ממחיש איך מחאה נשית נדחית כהיסטרית ורגשנית

הסרט המתעד את סיפור התנועה הוא לא רק סרט חובה מרגש 
ושובר–לב, אלא גם מקרה מבחן פרדיגמטי שמדגים איך ובאיזה אופן מקטינים בישראל מחאה פוליטית כשהיא מונהגת על ידי נשים

נועה לימונה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
Four Mothers
נועה לימונה

הדיכוטומיה בין רגש לשכל עתיקת יומין. הפילוסופים היווניים הקדם-סוקרטיים התייחסו לרגשות כאל תופעה שמסיטה את תשומת הלב מהאינטלקט והדגישו את חשיבות השליטה בהם. רגשות נתפסו כמשהו שקשה לשלוט בו, שהאדם פאסיבי לעומתם. אפלטון חילק את הנפש לשלושה כוחות שמתעמתים ביניהם – היגיון, תאווה ועוז. החכם, מבחינתו, היה זה שכוח ההיגיון שלו שולט ברגשותיו ובתאוותיו. המבנה המשולש הזה הדהד אחר כך בסופר אגו, אגו ואיד של פרויד.

הפילוסופיה המודרנית הוסיפה והעמיקה את הקונפליקט בין רגש לתבונה ולאורך ההיסטוריה של התרבות המערבית, הדיכוטומיה הזאת נקשרה גם להבחנה בין גבריות לנשיות. הצד הגברי הוא ההגיוני, השקול וקר הרוח, כמובן, והצד הנשי מייצג את הרגש, הילדותיות והגלישה להיסטריה.

ההפרדה הזו היא מלאכותית. מדע המוח לא תומך בקיומה הפיזיולוגי; מחקריהם של עמוס טברסקי ודניאל כהנמן בכלכלה ובפסיכולוגיה חברתית הראו שגם בבסיס הבחירות הרציונליות של אדם עומד בסופו של דבר הרגש, והפילוסופיה והפסיכולוגיה של ימינו מעניקות מקום חשוב ומשמעותי הרבה יותר לרגשות.

אבל הניצול הפוליטי של הניגוד בין שכל (גברי) לרגש (נשי) נמשך עד היום. והוא מופיע כמעט בכל פריים בסרט מוחץ-הלב "ארבע אימהות", שיצרו רפאל לוין ודנה קידר לוין, ואשר הוקרן לאחרונה בפסבטיבל דוקאביב וישודר ב-22.11 בהוט 8.

תנועת ארבע אימהות הוקמה ב-1997 בעקבות אסון המסוקים, על ידי ארבע נשים - אימהות לחיילים ששירתו בלבנון. האסון הביא לשיאה מציאות בלתי נסבלת של הרג יומיומי. רחל בן דור ישבה אז בחלון ביתה וחיכתה לדפיקה האיומה בדלת. אם תינצל, היא נדרה אז, ובנה לא יהיה בין הרוגי האסון - היא תפעל. משהו בטרגדיה ההמונית הזו של המסוקים, בציוריות המחרידה של נפילת עשרות הצעירים מן השמיים, גרמה לה לחשוב על משפחתה שהובלה כצאן לטבח בשואה, והיא החליטה להפר את השתיקה.

היא חברה אל מירי סלע, רונית נחמיאס וזהרה ענתבי, ויחד הן יצאו לרחובות, הפגינו, ערכו עצרות, הגיעו לכנסת, הידפקו על דלתות הפוליטיקאים, נכנסו לאולפני הטלוויזיה ודרשו להפסיק לאלתר את מטווח ברווזי הגומי, שהוצג במשך שנים בשיח הציבורי כהכרח קיומי של מדינת ישראל. הן התחילו מעטות ולאט לאט סחפו אחריהן עוד ועוד אימהות, ואחר כך גם אבות. במשך שלוש שנים לא הרפו ממטרתן.

ככל שצברו יכולת השפעה, הציגו אותן פוליטיקאים, אנשי תקשורת, סתם אנשים ולמרבה הצער גם חלק מהאימהות האחרות כמי שמונעות מתוך "רגש" ולא מתוך "היגיון". האימהות שלהן הופנתה נגדן. במקום תנועת מחאה אזרחית רצינית ואפקטיבית, הן תוארו כמופע קלאסי של היסטריה נשית, דאגנית ולא רצינית. "ארבע אימהות הן קטסטרופה", אומר בקטע ארכיון המופיע בסרט השר והד"ר לפילוסופיה יובל שטייניץ, ומוסיף ש"כל מי שפועל מרגש ולא מהיגיון יוביל אותנו לאסון". באחד הפאנלים בטלוויזיה, בזחיחות ובפטרנליזם, שואל טומי לפיד את אחת האימהות, "האם יכול להיות שאת דורשת ממדינת ישראל לוותר על האינטרסים שלה כדי להרגיע את הפחדים שלך"? הוא מחייך אליה בסלחנות כשהוא שואל את זה, באבהיות כמעט.

האימהות האלה, עם הדאגנות המביכה שלהן, מלאות בפחדים ובדבר הזה שלנו הגברים אין. הדבר המביש הזה, רגש. הן פועלות מהבטן, הן לא רציונליות, לא מבינות. בהמשך כמובן האשימו אותן שהן מחלישות את החיילים, והן כבר כמעט החלו לפקפק בעצמן. זו היתה מכה איומה מתחת לחגורה לומר לאמא שבנה-יקירה משרת בלבנון, שהיא מסכנת את חייו.

אבל הדחף שהוביל את האימהות למחות מבטא דילמה מוסרית, רציונלית לחלוטין, של התנגשות בין שני ציוויים – החובה האימהית הבסיסית ביותר להגן על ילדך, והחובה האזרחית לשלוח את הילדים לשרת בצבא. הפיתרון שהגיעו אליו הוא הכל מלבד לא הגיוני. הקריאה לבחון מחדש החלטה צבאית ומדינית היא ביטוי של דמוקרטיה בריאה, שבמסגרתה לא מקבלים עוד את החלטות הגנרלים והשרים באותו "נעשה ונשמע" שהחברה הישראלית גדלה עליו.

הפוליטיקאים מעולם לא נדרשו להוכיח לציבור שהם יודעים על מה הם מדברים (ורבים מהם, לפי מובילות התנועה, באמת לא יודעים הרבה); האימהות כן. אז הן גייסו לשורותיהן אקדמאים ואנשי צבא לשעבר, וגיבו את תביעתן בעובדות היסטוריות ובחומרי הסברה, שהוכיחו לציבור שהאסטרטגיה הצבאית הקרויה "רצועת הביטחון" שגויה. לאט לאט, כפי שאומרת ענתבי בסרט, "דעת הקהל, כמו ספינה ענקית, שינתה כיוון". האטיות גבתה חיים, ביניהם גם את אלה של אייל, בנה של אורנה שמעוני, אחת ממובילות המחאה. השכול טבע את חותמו בפניה חרושות העצב.

ממרחק 20 שנה קשה להתווכח עם העובדה הפשוטה שהדרישה לצאת מלבנון היתה הדבר ההגיוני, הנכון, הרציונלי לעשות. מסקנה שכלתנית שנולדה בבטן שפעמה בכאב.

באופן ראוי ואלגנטי, תנועת ארבע אימהות התפרקה לאחר שהושגה מטרתה האחת. הסרט מסתיים בניצחון, ובכל זאת דוק של קדרות שורה עליו. אולי בגלל שכל כך הרבה בנים לא זכו להינצל, ועמם כל כך הרבה אימהות. ובמעמד המרגש של הנסיגה מלבנון, כשאורנה שמעוני עולה לדבר בין כל הגנרלים, אי אפשר שלא לבכות ביחד איתה. אבל יש עוד סיבה שבגללה הניצחון הזה עצוב. כמו שאומרת בן דור בסרט, "נגמר דבר אחד. עכשיו שאר הבלגן".

האימהות ניצחו בקרב, כמו שאומרים, אבל לא במלחמה, משום שבחברה הישראלית קולן עדיין שולי, עדיין לא נחשב. נשים ואימהות הן עדיין קורבנות לאלימות, עדיין מודרות ממוקדים רבים של קבלת החלטות. אנחנו טובות בשביל ללדת, אבל לא בשביל לגדל את ילדינו בביטחה ובכבוד. אנחנו נדרשות להתנער מהציווי האימהי שלנו הרבה לפני הצבא – כשאנחנו נאלצות לחזור מהר מדי מחופשת הלידה ולהכניס את התינוקות שלנו למעונות יום לא מפוקחים, למשל.

צה"ל אמנם יצא מלבנון, אבל אנחנו ממשיכות לשלוח את בנינו למות במלחמות יש-ברירה, לכבוש ולהישחת נפשית וגופנית. אנחנו מגדלות את בנינו בתרבות אונס שמקדשת את הצבאיות והמצ'ואיזם. אנחנו מגדלות בנים מתוך רצון עז וכוונה טהורה שיגדלו להיות גברים שיתייחסו בכבוד לנשים – אבל לא בטוח שנצליח, כי גם החברה לוקחת חלק בגידולם. זו חברת ה"בוא נראה אם יש לך ביצים".

כוחו של הסרט הזה, שחובה לצפות בו, הוא במסקנה הכללית הנגזרת מהמקרה הפרטי שהוא מתאר: שהחברה המיליטריסטית והכוחנית שלנו מוכרחה לתת לקולות אחרים להישמע. באחת ההפגנות שמתועדות בסרט, אומרת מפגינה, שמחזיקה בידיה ביצי יען: "הכל מתחיל מהאימרה שצריך ביצים כדי לצאת מלבנון. אבל אני אומרת, שצריך ביציות". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ