אמנות פוליטית

<STRONG>אריאלה שביד</STRONG> על תערוכתה "מכתב למערכת", שבה פניה מושתלות בתצלומים של מיקי קרצמן <STRONG>כפניהן של חיילות, מתנחלות ופלסטינאיות במחסום</STRONG>

חמדה רוזנבאום, עכבר העיר ת"א
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חמדה רוזנבאום, עכבר העיר ת"א

מאיפה בא לך הרעיון לתערוכה?"את קוראת עיתון, רואה טלוויזיה, מרפרפת על מאמר של גדעון לוי. אני אישה ואמא. אם אני צריכה מים חמים, יש לי בוילר. אני רואה בחדשות נשים בלי בתים וקירות, וחושבת לעצמי איך זה לגדל ילדים כשאת לא יכולה לקרוא לרופא, לחכות במחסום עם ילד שקודח מחום. הדברים הטריוויאליים הופכים גיהנום. ולי אין סבלנות אפילו לעמוד בתור בבית מרקחת. אני לא פעילה פוליטית בעצמי, אבל שומעת חברות שמגיעות ממחסום-ווטש ומספרות על דברים מצמיתים. כך שאני לא יכולה לעשות עכשיו משהו שלא מתייחס לזה".

איך נוספו המתנחלות והחיילות לפרויקט?"זה התחיל משני סוגי מחשבות: להתחבר לנשים מהצד של הגורל - מה שקובע הוא מאיזה צד של הגבול נולדת, לא מה שאת עושה. יש אנשים שטוענים שמגיע לפלסטינים מה שקורה להם - אני לא רואה את זה כך. זה שרירותי. מצד שני, חשבתי שקל לנו, השמאלנים, לבקר את התנהגות החיילים, כאשר אני לא יכולה לדעת איך הייתי מתנהגת כשסביבי אווירה כזאת. אנשים מקבלים חינוך מסוים, וזה נכון בעיקר למי שנולד אחרי 67'. אני לא בטוחה שהייתי עומדת בלחץ. לאחר מכן חשבתי על מתנחלות, שאני חושבת שהן לא צריכות להיות שם. נוצר מזה עיוות נורא. אני נולדתי לפני 67', אבל יש אנשים שנולדו בשטחים עצמם. את יכולה לדעת איך היית מתמודדת אם היית נולדת שם?".

לא."קשה לשפוט. מה שכן, ראיתי דרך התצלומים שאיתם עבדתי את שפת הגוף של המתנחלות לעומת הפלסטיניות. אי אפשר להשוות כמויות של סבל, אבל הקושי שלי עם המתנחלות הוא זה שיש להן את עמדת ה'מגיע לי'. הן עומדות בביטחון גמור מול החיילים ויש להן אפשרות לתקוף אותם. איפה הן ואיפה הפלסטיניות, שיכולות לכל היותר להתריס במבט".

אריאלה שביד, "מכתב למערכת". חלון אמנות נגה היקרה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ