ושוב איתכם: הקאמבק של סוויד ושל דפש מוד

בזמן שדפש מוד נשמעים כמו לפני עשרים שנה, ולא במובן הטוב, סוויד חוזרים לעצמם - ובגדול. ביקורת אלבומים

סגול 59, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
סגול 59, עכבר העיר

למשך כמה חודשים בתחילת שנות השמונים, דפש מוד היו להקה שכיף להקשיב לה. החיבור המרענן בין מלודיות פופ כובשות, תכנותי סינתיסייזרים קרירים ותמלילים שנראו מעט יותר אינטיליגנטיים מאלה של אדם והנמלים, דוראן דוראן או בננהרמה, הביאו הצלחה מוצדקת לחבר'ה מאסקס והציבו בסיס מסחרי איתן לאקספרימנטים שיבואו בהמשך. הבעייה היא מה שקרה בהמשך. בדומה לבונו ו-U2, גם גהאן, גור, ווילדר ופלטשר שכחו שהם בסך הכל להקת פופ חביבה והתחילו להאמין ברצינות שהם מוזיקאים "רציניים", עם "חזון", "סאונד" ו"אג'נדה", מה שגרם להם בסגנונות מוזיקליים שנמצאים מעבר לטווח ההשגה שלהם. זה לא אומר שמדי פעם לא התפלק להם להיט חזק או סינגל עם סאונד מעניין, אבל היומרנות, הנפיחות, הפומפוזיות והרצון לאמירה, הפכו את דפש – עדיין אחת הלהקות הנערצות בעולם בכלל ובישראל בפרט – לדינוזאור פתטי שמנסה לשרוד על ידי ליקוט מזון אמנותי מז'אנרים אחרים, כולל מאמנים שהושפעו מהם בתחילת דרכם: גראנג' סיאטלי, בלוז וקאנטרי אמריקאי, קראוטרוק גרמני, אינדסטריאל רוק נוסח המיניסטרי או ניין אינצ' ניילס. דפש, כמו  U2, לקחו בנדיבות מכל אלה, אבל בסופו של דבר איבדו את הפופיות המדבקת של האלבומים הראשונים לטובת חפירות גותיות-נוצריות-אקזיסטנציאליסטיות משמימות, שהולכות טוב עם קליפים עמוסי סימבוליזם בשחור-לבן גרעיני.

דפש מוד בישראל - כל הפרטים

הוויתור על זהותם כלהקת סינגלים והמעבר לאלבומי "אמירה", פרש בפני החברים יריעה נרחבת, שהכישורים המלודיים המוגבלים של גהאן וגור פשוט לא היו מסוגלים למלא. לכן, החלה הסתמכות על כישורי הפקה וויתור על מלודיות מנצחות. בנוסף לכל זה, גם הטקסטים הדכאוניים והמיוסרים של גהאן, שנשמעו חזקים לפני 30 שנה נשמעים היום קצת מאולצים מפיו של בריטי בן 51, אב לבחור בן 26.

Depeche Mode - Soothe My Soul

האלבום החדש נשמע אמנם טוב במערכת שמע משובחת, אבל דל בתכנים וברגעים מנצחים. Welcome To My World פותח לא רע את האלבום, ריף גיטרה נוסח ג'ון לי הוקר ב-Slow מרענן קצת את העניינים ו-Broken  נשמע כמו סינגל סביר, אבל חוץ מאלה, אין כאן שום דבר לכתוב עליו הביתה: בסך הכל, Delta Machine, על ההפקה המשוכללת, השירה הדרמטית והסינתים החופרים נשמע קצת יגע, קצת מונוטוני, קצת – חייבים לומר את זה – משעמם. בעצם כמו כל אלבום חדש של דפש מוד בעשרים השנים האחרונות.

Depeche Mode, Delta Machine. Mute

ואם דפש אף פעם לא ממש נעלמו, הרי שסווייד, שמוציאים עכשיו אלבום חדש אחרי 11 שנות בצורת, מנסים לחזור לעניינים אחרי סיבוב הופעות מצליח. האלבום החדש רץ בקדחתנות על 10 טרקים בפחות מ-40 דקות (מבלי לספור שני קטעי בונוס בחלק מהמהדורות), עם סגנון וגישה שמתעלמים מהאלבומים האחרונים הבעייתיים, וזורקים את המאזין היישר לאמצע הניינטיז, התקופה שבה סווייד נראתה כהרכב מסעיר וגדול מהחיים, כזה שלא מסוגל לטעות. כבר מהפתיחה של Barriers, השיר הראשון, ניכר כי ברט אנדרסון והחבר'ה לא באו לשחק, לצאת ידי חובה או לעסוק במיחזור נוסטלגי. והשירים שמגיעים לאחר מכן ממשיכים את המגמה: רוק גיטרות סוחף ודרמטי, עם הפקה מוקפדת, הגשה מושלמת ותמלילים גדולים מהחיים, או בקיצור: אלבום טוב של סווייד.

Suede –Barriers

כמות הסינגלים הפוטנציאליים כאן מרשימה ביותר: קשה שלא לדמיין עשרות אלפי מציתים (או טלפונים ניידים) מונפים לצלילי For The Strangers, Always או Sabotage ומחזקים את הרושם שסווייד חזרו לעצמם לא רק על הבמה אלא גם באולפן. מי שמעולם לא התחבר לבריט-גלאם-פופ התיאטרלי של סווייד לא ימצא כאן שום דבר מיוחד שישנה את דעתו. אבל מי שנוהה אחרי אנדרסון וחבורתו ושומר להם אמונים עוד מ-1992 ימצא כאן אסופה חזקה של שירים שמשחקים על הקלפים החזקים של ההרכב, מילולית, מוזיקלית והפקתית ונותנים תקווה להמשך. רק שלא ייקח להם עוד עשור עד לאלבום הבא.

Suede, Bloodsports. Suede Ltd

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ