החממה נגד הקורונה | "תהרגו אותו! הוא חזיר ציוני!" צעק מישהו מאחור

דניאל ראה את להבות הסכינים מתנפנפות מול עיניו, אבל אז מישהו הציל אותו במפתיע. "החממה נגד הקורונה", פרק שני בסיפור לילדים מעל גיל 10 מאת גיורא חמיצר ונועה פניני. פרק 2

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חברי "החממה"

שכונת שארֶק המזרחית, טהראן. 25 בנובמבר 2019, 20:03 בלילה.

"נשר 1 האם שומע?"

מכשיר הקשר צפצף באוזנו של דניאל. הוא שכב מעולף על רצפת השיש הקרה בלב החצר הפנימית הקטנה.

"נשר 1?"

הכרתו שבה אליו באטיות. הוא ניסה להבין איפה הוא נמצא. בליל של צעקות בפרסית הגיע מכיוון הסמטה הסמוכה. סירנות עולות ויורדות ניסרו ברקע.

האזינו לפרק השני

0:00
-- : --

"דניאל?"

למשמע שמו פקח דניאל את עיניו וניסה להזדקף. כאב חד פילח פתאום את חזהו. דניאל נזכר בירייה שהפילה אותו לרצפה. הוא מישש בידו את נקודת החדירה של הכדור, והרגיש את מגעו הקר דרך החולצה. אפוד המגן הציל את חייו, הבין דניאל, אבל המכה סדקה כנראה את אחת מצלעותיו.

כל תזוזה כאבה. הוא התרומם באטיות, נושך את שפתיו מכאב.

"קודקוד כאן נשר 1..." מלמל דניאל למכשיר הקשר, עדיין מעורפל.

"תודה לאל!" נשמע קולו של מפקד הצוות ארז באוזנייה הזעירה. "תן מיקום!"

דניאל הביט סביבו. החצר החשוכה היתה ריקה. כמה זמן הוא שכב ככה?

הוא הבחין באכבארי המת שהיה עדיין שרוע כמה מטרים ממנו. הוא הזדקף וקם, מנסה להתעלם מהכאב בצלעותיו.

"קודקוד כאן נשר 1. אני באיזו חצר פנימית. המטרה חוסלה, אני חוזר, המטרה חוסלה".

דניאל שמע באזנו את אנשי הצוות שלו מריעים בשמחה למשמע הבשורות הטובות.

פתאום עברה בו צמרמורת. המזוודה!

הוא נזכר במבחנות הסגולות ובכיתוב המוזר בסינית שעליהן. מי שירה בו נמלט עם המזוודה. אין אפשרות אחרת.

"ממתינים לך בנקודת המפגש. אתה מסוגל להגיע עצמאית?" שאל ארז.

זה הזמן לברוח, ידע דניאל. מכונית המילוט, שבה חיכו לו כעת אנשי הצוות שלו, חנתה במרחק שלושה רחובות משם. אבל קודם הוא חייב להבין מה עלה בגורל המזוודה. המבחנות האלה היו מספיק חשובות לאכבארי כדי שימלט אותן אתו. מה יכול היה להיות בתוכן?

"אני חייב לברר פה עוד משהו, המפקד", ענה דניאל והחל לצעוד לכיוון הפתח המוביל לסמטה.

"אין זמן לזה. אנחנו חייבים לעוף מפה עכשיו!" קולו של ארז נשמע לחוץ. "לפני שיעלו עלינו!"

דניאל יצא מהחצר החשוכה אל הסמטה הומת האדם. הוא הביט לכל עבר, מנסה לאתר איזשהו רמז למזוודה הנעלמת. מאות אנשים מילאו את הסמטה הצרה. אמבולנסים ומכוניות משטרה חנו בסמוך לבניין הקורס, שעשן עדיין היתמר ממנו.

איש לא הבחין בו בתוך המהומה.

על המדרכה הנגדית הוא זיהה נער בחולצת פסים ירוקה, שעמד לא רחוק משם ובהה בהמולה. הוא בטוח ראה משהו!

דניאל התקדם לעברו.

"היי, אתה שם!" קרא דניאל בפרסית, שאותה למד בקורס מזורז לקראת הפעולה.

הנער הסתובב אליו.

"ראית אולי מישהו יוצא מהחצר הזו?"

הנער תלה בדניאל מבט מפוחד.

"אתה שוטר?" שאל בחשש.

דניאל לא הגיב.

"תענה על השאלה שלי!" פקד על הנער.

"אני לא יודע, יש פה מלא אנשים..."

בזווית עינו קלט דניאל התקהלות קטנה ליד הפתח המוביל לחצר. לא טוב, חשב. הוא חייב להזדרז לפני שמישהו יגלה את הגופה שהשאיר שם.

דניאל הניח את ידו על כתפו הצנומה של הנער.

"אני יודע שראית משהו", אמר בלחש.

"מאיפה אתה?" הזדקף הנער פתאום. "המבטא שלך לא מפה!"

דניאל ידע שאין לו שנייה לבזבז. הוא תפס בחוזקה את ידו של הנער והצביע על האקדח שהיה בחגורתו. הנער קפא באימה ודניאל נעץ בו מבט מאיים.

"תענה לי על השאלה ואני אתן לך ללכת".

"היו שם שניים על אופנוע..." הנער מלמל בקול רועד. "אחד ירד מהאופנוע ונכנס לחצר. ואז הוא יצא והם נסעו... זה הכל".

"הוא החזיק משהו ביד כשהוא יצא משם?" שאל דניאל בעצבנות.

הנער הנהן. "מזוודה בצבע כסף".

"אוקיי... וראית אולי עוד משהו? איזה אופנוע זה היה?"

לפתע נשמעו צרחות מכיוון החצר שמעבר לכביש.

"זה אכבארי! מישהו רצח אותו!!!"

הנער הביט המום בדניאל.

"זה אתה עשית את זה, נכון?" שאל.

באותו רגע הבחין הנער בחבורת גברים שיצאה מהחצר בסערה וזיהה בתוכה מישהו מוכר.

"פארוק! פה! זה הרוצח!" הנער צעק, ואז נמלט מאחיזתו של דניאל.

האיראנים הזועמים התקרבו במהירות אל דניאל ההמום.

"מי אתה? אני לא מכיר אותך", חקר אותו אחד הגברים.

דניאל חיפש במבטו דרך מילוט, אך ההמון החל להתקהל סביבו, בטבעת אנושית שהלכה והתהדקה. דניאל נסוג לאט אל קיר הבניין שמאחוריו.

"תענה לי! מי אתה?"

"אני סטודנט לביולוגיה מאזרביג'אן", מלמל דניאל, לפי סיפור הכיסוי שהכין מראש.

"אל תאמינו לו! יש לו אקדח!" צעק פתאום הנער בחולצת הפסים, שהספיק בינתיים למצוא מחסה מאחורי ההמון המתגודד.

בבת אחת שלפו כמה מהגברים שמול דניאל סכינים.

"אתה רצחת את אכבארי, נכון?"

"אין לי מושג מי זה אכבארי..." דניאל ניסה בכל כוחו להישמע רגוע.

"תהרגו אותו! הוא חזיר ציוני!" צעק מישהו מאחור.

איך אני יוצא מזה חי? דניאל לא נשם מרוב אימה.

בלית ברירה הוא שלף את אקדחו, אך ההמון שסביבו לא נרתע. דניאל ראה את להבות הסכינים מתנפנפות מול עיניו.

"נשר 1 האם אתה בדרך אלינו?" הספיק עוד דניאל לשמוע, אבל האות ניתן.

האיראנים הזועמים התנפלו עליו והפילו אותו לקרקע. אגרוף אחד פגע בצלע הסדוקה שלו. הכאב היה מחריד.

המהלומות ניתכו מכל עבר. דניאל ידע שאין לו שום סיכוי...

אך לפתע נשמעה צעקה מאחור: "תעזבו אותו!"

התוקפים הפסיקו לרגע את מכותיהם. דניאל, הלום מכאב, הציץ דרך ההמון שמעליו וזיהה מייד את האיש, שעמד במרכז הסמטה והחזיר בינתיים את האקדח לכיסו.

זה היה האבא שאת הבן שלו הציל מהפיצוץ.

"אני מכיר אותו", פנה האב אל האנשים שסביבו, "הוא סטודנט שלי מאזרביג'אן. הוא בחור טוב. תנו לו ללכת!"

רחש עבר בקהל. הגברים שיחררו את אחיזתם בדניאל שעדיין שכב על המדרכה, מקופל מכאבים.

"סליחה, פרופסור סאראפור", אמר אחד התוקפים.

"סליחה תגידו לבחור המסכן", נזף בו הפרופסור, "כמעט הרגתם אותו!"

הפרופסור ניגש לדניאל ועזר לו לקום. כל גופו בער מכאב אבל הוא הצליח להתרומם.

"רוץ מפה ואל תחזור!" סינן הפרופסור בלחש לאוזנו של דניאל.

דניאל הנהן. הוא פילס את דרכו דרך ההמון ונעלם אל האפילה.

***

שדה התעופה אפלאק, דרומית לטהראן. 26 בנובמבר 2019, 23:35 בלילה.

מטוס המטען הקטן כבר החל להפעיל את מנועיו כשהאופנוע דהר לכיוונו על האספלט השחור. הקברניט, ליו מינג, הבחין בו וסימן לאחד מאנשיו לרדת אליו. דרך זגוגית החלון שבתא הטייס ראה את שני רוכבי האופנוע מוסרים לאיש הצוות מזוודה כסופה, לוחשים משהו על אוזנו ואז עולים על האופנוע ונוסעים משם בדהרה. האיש מיהר בריצה אל המטוס כשהוא מחבק את המזוודה בשתי ידיו.

"שים את זה בכספת האחורית!" פקד עליו הקברניט ופנה במכשיר הקשר שלו אל מגדל הפיקוח כדי לקבל רשות להמריא.

11 שעות טיסה ארוכות עמדו לפניו, לאורכה של היבשת האסייתית כולה, עד שינחית את מטוסו ביעד הסופי של הטיסה, בעיר ווהאן.

לפרק הבא 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ