מה לעזאזל היה כתוב על המבחנות האלה?

דניאל מנסה לברר למה קנה מיליארדר רוסי מפעל סיני לשימור דגים. בשביל זה הוא צריך לדבר עם אלה־לי. "החממה נגד הקורונה", סיפור בהמשכים מאת גיורא חמיצר ונועה פניני. פרק רביעי

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חברי "החממה"
חברי "החממה"צילום: אהד רומנו

לפרק הראשון בסיפור

לפרק השני בסיפור

לפרק השלישי בסיפור

דניאל בהה במסך הריק וניסה להרגיע את מחשבותיו. הוא לא היה מופתע. הוא ראה את כל זה מגיע כבר לפני כמעט חצי שנה, כשאלה־לי הודיעה לו שהחליטה לעזוב את לימודיה כדי להתמסר לפוליטיקה. דניאל לא אהב את זה. הוא שנא פוליטיקאים. אבל בעיקר שנא את העובדה שמי ששכנע את אלה־לי לעשות את הצעד הזה היה לא אחר מאשר יפתח.

מיד אחרי שהשתחרר מהצבא, התקבל יפתח לעבודה אצל המיליארדר היהודי־רוסי אלכסנדר גלפנד. גלפנד התעשר מאוד בשנות ה–90, כשהקים את חברת האינטרנט הגדולה ברוסיה, ומאז קנה ומכר עוד מאות חברות. המיליארדר, שבילה הרבה מזמנו בישראל, חיבב את הבחור הצעיר ומלא הבטחון, והפך את יפתח לעוזרו האישי. יפתח טס ברחבי העולם במטוס הפרטי של מעסיקו, הסתובב בחליפות בין עשירי העולם, והרוויח משכורת שדניאל, לוחם הסיירת, יכול היה רק לחלום עליה.

גלפנד אהב להשקיע בפוליטיקאים צעירים. יפתח הפגיש אותו עם אלה־לי, וכך נולדה מפלגת "הכוח הצעיר". דניאל התנגד לרעיון מהשנייה הראשונה. הוא ניסה לומר לאלה־לי שיפתח משתמש בכסף של מעסיקו רק כדי לזכות שוב באהבתה, אבל לא הצליח לשנות את דעתה. החיכוכים ביניהם הלכו וגברו עד שלבסוף ארזה אלה־לי את חפציה ועזבה את הדירה שבה גרו. עד הרגע האחרון עוד הכחישה שיש לה עניין רומנטי כלשהו ביפתח. והנה, כמה חודשים אחר כך, היא מנשקת את יפתח מול כל המדינה. צדקתי, אמר דניאל לעצמו במרירות. צדקתי מהרגע הראשון.

"החממה נגד קורונה"
"החממה נגד קורונה"צילום: גיורא חמיצר

הוא חייב פשוט לשכוח מכל זה. זה לא הזמן לשקוע ברחמים עצמיים. יש דברים יותר חשובים. יש מזוודה מלאה בנשק ביולוגי שמתרוצצת עכשיו אי שם בין איראן לסין. זה בטוח יותר חשוב מהאהבה הנכזבת שלו.

הוא גלגל בראשו שוב ושוב את הלילה ההוא בסמטה בטהראן. אם רק הייתי לומד סינית במקום פרסית, חשב לעצמו בתסכול. מה לעזאזל היה כתוב על המבחנות האלה?

דניאל עצם את עיניו וניסה להיזכר בחמש האותיות הסיניות שהיו רשומות על גבי המבחנות. ארבע מהן צפו מיד בזיכרונו והוא שירבט אותן בזריזות על דף. לגבי האות האחרונה הוא לא היה בטוח. הוא פתח את המחשב הנייד ומצא אתר ללימוד סינית. במשך שעה ארוכה עבר באטיות אות אות בין אלפי סימני האל"ף־בי"ת הסיני, עד שאיתר לבסוף אות שנראתה לו מוכרת. הוא רשם גם אותה על הדף והביט בתוצאה. זה נראה מאוד דומה למה שחיפש. הוא הרים את הנייד שלו וחייג.

"מתתיהו? זה דניאל. יש לך דקה בשבילי?"

מתי ספיבק, שבדיוק עמל על כתיבת הדוקטורט שלו, שאליו הגיע בתהליך מזורז כראוי לעילוי כמוהו, שמח לשמוע את קולו של חברו הוותיק מימי "החממה". דניאל שלח אליו את הצילום של האותיות שצייר ומתי ניגש אל המחשב המשוכלל שלו והחל לתקתק במהירות.

"אוקיי. התרגום של מה ששלחת לי הוא 'דגים פוג'יאן'".

"מה?" שאל דניאל באכזבה. "אתה בטוח?"

"אתה בטוח שכתבת את האותיות נכון?" שאל מתי.

דניאל נאנח. "ממש לא... אוף, למה הם צריכים כל כך הרבה אותיות!"

"חכה שנייה אני מריץ חיפוש על המלים האלה בכל זאת", אמר מתי.

"בשביל מה?" מלמל דניאל.

אחרי כמה שניות נשמע שוב קולו של מתי. "מעניין. יש רק תוצאה אחת לצירוף הזה. זה מפעל קטן לשימור דגים בעיר שנקראת ווהאן".

"בחיים לא שמעתי על העיר הזו".

"גם אני לא", הודה מתי והמשיך לתקתק ברקע, "אבל מסתבר שזו העיר הכי חשובה במרכז סין. יש בה יותר תושבים מישראל כולה".

"הבנתי", אמר דניאל. "טוב, זה לא מה שחיפשתי בכל מקרה. בטוח התבלבלתי איפשהו".

"אני שולח לך לינק לאתר של המפעל הזה ליתר בטחון. דבר איתי עם אתה צריך עוד משהו!"

דניאל הודה למתי וסגר את השיחה. בחיים לא אמצא את המבחנות האלה, אמר לעצמו. מתי שלח אליו בינתיים את כתובת האתר, ודניאל בהה בו בייאוש. הוא הכיל תמונות של ארגזי קלקר לבנים מלאים בדגים, ומלל אינסופי בסינית. דניאל עמד לכבות את הדפדפן כשעיניו נתקלו פתאום בתמונה קטנה בשולי האתר. דניאל התקרב אל המסך. זה הוא? לא יכול להיות! אמר לעצמו.

בתמונה נראה סיני קשיש לוחץ יד למישהו שדניאל הכיר היטב. זה היה אלכסנדר גלפנד! דניאל לחץ בהתרגשות על הכפתור המתרגם אוטומטית את הדף, והגדיל את התמונה. "אדון גלפנד, הבעלים החדשים של מפעל הדגים פוג'יאן". היה רשום בתחתיתה. דניאל החוויר. הוא מיהר לעשות חיפוש גוגל על גלפנד. אתר אחד פירט את רשימת עשרות החברות שבבעלותו. כולן היו חברות ענק, המגלגלות מיליוני דולרים בשנה. למה שהגלפנד הזה יקנה מפעל קטן לשימור דגים בסין? ולמה שהמפעל הזה יעשה עסקים עם טרוריסט איראני? שום דבר פה לא נראה לו הגיוני.

המעט שהוא יכול לעשות הוא לברר למה קנה המיליארדר הרוסי את המפעל הסיני. הוא ידע שבשביל זה יהיה עליו לעשות משהו שלא עשה כבר חודשים, לדבר עם אלה־לי.

באצבעות רועדות הוא חייג את מספרה, ולבו פעם בחוזקה. אחרי כמה צלצולים ענה לו קול לא מוכר.

"כן?"

"מי זה? אלה־לי שם?"

"היא עסוקה כרגע, אני העוזרת האישית שלה. אני יכולה לרשום הודעה?"

"תמסרי לה שדניאל חיפש אותה".

"מה שם המשפחה?"

דניאל נאנח.

"דניאל שהיה חבר שלה חמש שנים וחצי. זה שם המשפחה".

שתיקה השתררה מעברו השני של הקו. דניאל שמע ברקע מוזיקת ג'ז עליזה ושקשוקי כוסות.

"מה זה הרעש הזה?" שאל דניאל.

"קוקטייל התרמה חגיגי לתחילת הקמפיין. אני אמסור לה בשנייה שהיא תתפנה".

העוזרת עמדה לנתק.

"שניה," עצר אותה דניאל. "איפה הקוקטייל הזה?"

"הוא למוזמנים בלבד..."

"איפה זה?" התעקש דניאל.

העוזרת היססה כמה שניות ואז השיבה בלחש "בהיכל התרבות".

דניאל קם ממקומו, שם על עצמו מעיל ויצא מהבית.

***

העיר וואהן, מחוז חוביי, מרכז סין. 27 לנובמבר, 03:40 לפנות בוקר.

אולם העבודה במפעל פוג'יאן היה מלא בעשרות פועלים ופועלות. ריח עז של דגים עמד באוויר. שעות הלילה היו השעות העסוקות ביותר במפעל המשפחתי הקטן. משאיות פרקו את הסחורה הטרייה, ועובדי המפעל עמלו בזריזות למיין את הדגים ולארוז אותם בארגזים שנעו על גבי מסילות שחצו את האולם. איש מהעובדים לא הבחין בשליח שחמק פנימה, אוחז בידו מזוודה כסופה.

לפרק הבא

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ