החממה נגד הקורונההוא ימצא את המזוודה הזו ויהי מה, נשבע לעצמו לפני שנרדם

דניאל מנסה לחקור את המיליארדר אלכסנדר גלפנד למה קנה מפעל לדגים בסין. גם כשהוא לא נענה בתשובה, הוא לא מוותר. "החממה נגד הקורונה", סיפור בהמשכים מאת גיורא חמיצר ונועה פניני. פרק חמישי

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"החממה"
"החממה"צילום: אהד רומנו

לפרק הראשון בסיפור

לפרק השני בסיפור

לפרק השלישי בסיפור

לפרק הרביעי בסיפור

היכל התרבות, תל אביב. 26 בנובמבר 2019, 21:13 בערב.

מאות מוזמנים בלבוש ערב מילאו את הלובי העליון של היכל התרבות, מפטפטים זה עם זה ואוחזים כוסות שמפנייה. אלה־לי, בשמלה שחורה, דילגה ביניהם כשיפתח לצדה, מציג בפניה את הנוכחים.

"זה סיוט, יפתח." נאנחה אלה־לי בהפוגה נדירה בין שיחה לשיחה.

0:00
0:00
האזינו לפרק החמישי

"אני יודע, אבל אלה האנשים הכי חזקים במשק. כולם חברים טובים של אלכסנדר. את תקסימי אותם כמו שאת יודעת, והם יעזרו לך כשתצטרכי אותם!" אמר יפתח וליטף ברכות את שיערה השחור.

"כרגע הדבר היחיד שאני צריכה זה קצת אוויר", ענתה אלה־לי.

היא התחמקה באלגנטיות מזוג תורמים שעמדו לידה משתוקקים לשיחה, ויצאה אל המרפסת הגדולה הצופה אל כיכר הבימה. היא נשמה נשימה עמוקה, נהנית מהשקט הנדיר. ואז הבחינה מרחוק בדמות שחצתה במהירות את הכיכר והתקרבה לכיוונה. אלה־לי החווירה.

"מה הוא עושה פה?" מלמלה לעצמה.

"החממה נגד הקורונה"
"החממה נגד הקורונה"צילום: גיורא חמיצר

***

דניאל עמד בכניסה להיכל מול מאבטח גבוה ורחב כתפיים.

"מצטער, הכניסה רק עם הזמנות."

"אני רק צריך להחליף מלה עם אלה־לי רשף. תקרא לה רגע, היא תאשר לך להכניס אותי!"

"זה בסדר!" נשמע קולה של אלה־לי מאחור. המאבטח זז הצדה ודניאל נכנס פנימה.

השניים עמדו זה מול זו, לראשונה מזה הרבה מאוד זמן. שניהם היו נבוכים.

"היי ללי", שבר דניאל את השתיקה.

"אז מה, באת לתרום למפלגה שלי?" ניסתה אלה־לי להתבדח.

"לא, כסף זה דווקא הקטע של החבר החדש שלך..." ענה דניאל.

אלה־לי הרצינה ונאנחה.

"אז בגלל זה אתה פה? כי ראית אותנו יחד בטלוויזיה?"

"ממש לא. האמת שאני צריך את שניכם", אמר דניאל וקרא בכיוונו של יפתח שעמד מאחור והשקיף עליהם, "אתה יכול לצאת יפתח. לא באתי להרביץ לך".

יפתח התקרב אליהם, מנסה להסתיר את עצבנותו.

"מה קורה איש?" אמר בחיוך והושיט את ידו ללחיצה, אבל דניאל סירב לשתף פעולה.

"בואו נפסיק עם ההצגות. אני שמח לראות אתכם בדיוק כמו שאתם שמחים לראות אותי", אמר דניאל והציץ לצדדים לוודא שהם לבד. "מה שאני הולך להגיד לכם הוא סודי ברמות שיכניסו אותי לכלא אם יגלו שדיברתי אתכם על זה".

"מה קרה?" שאלה אלה־לי בדאגה.

"שמעתם על הפעולה שהיתה אתמול בלילה בטהראן, נכון? אני הייתי שם".

"ואללה. סחתיין", אמר יפתח בשקט.

"מה שאתם לא יודעים, זה שהמדען אמנם מת, אבל הוא הספיק להבריח מזוודה עם מבחנות. אני ראיתי אותן בעיניים שלי ואז מישהו ירה בי והמזוודה נעלמה".

אלה־לי הזדקפה. "מי ירה בך? אתה בסדר?"

"אני בסדר," אמר דניאל והבחין ביפתח שזז במקומו באי נוחות. "אבל מה שחשוב זה שעל המבחנות האלה היה כיתוב בסינית. זה היה שם של מפעל קטן לדגים בעיר ווהאן".

"מה? אני לא מבינה כלום..." מלמלה אלה־לי ויפתח מיהר להתערב.

"דניאל, זה דחוף? פשוט יש למעלה איזה מאתיים איש שמחכים לה..."

"המפעל הזה ששנים היה שייך לאיזו משפחה סינית, נקנה על ידי איש עסקים לפני חודש. רוצים לנחש איך קוראים לו?"

אלה־לי ויפתח החליפו מבט.

"ניחשתם נכון. אלכסנדר גלפנד".

יפתח חייך. "עכשיו הבנתי דניאל. זה הסיפור? היית חייב להרוס איכשהו את הערב הכי חשוב של אלה־לי, אז המצאת איזה סיפור על מפעל דגים?"

דניאל ניסה לשמור על קור רוח, למרות שהתחשק לו להעיף ליפתח בוקס, כמו אז, על צוק הארבל.

"אני לא רוצה להרוס שום דבר. אני רק רוצה לדעת למה החבר העשיר שלכם קנה מפעל קטן לדגים, שהזמין ממדען איראני מזוודה עם נשק ביולוגי".

"וואו, לא נסחפת בכלל!" קראה אלה־לי, "אתם פישלתם, נתתם למזוודה ההיא להיעלם, ועכשיו אתה עומד פה ומאשים מישהו שבחיים לא פגשת בהפצת נשק ביולוגי?"

דניאל עמד לענות לה, אך יפתח הפסיק את שניהם.

"דניאל הבנתי. סמס לי את השם של המפעל הזה ואני אברר לך את זה מחר". אלה־לי הביטה ביפתח בהפתעה, אבל הוא הנהן לעברה.

"זה ממש לא יכול לחכות למחר", דניאל לא התרצה.

"ביי דניאל", לחשה אלה־לי ולקחה את ידו של יפתח. השניים התרחקו לכיוון המדרגות.

דניאל הביט בהם לרגע ואז פנה גם הוא לצאת החוצה, אך בדיוק אז הגיחה מעברו השני של אולם הכניסה פמליה של שומרי ראש חמושים ודניאל זיהה מיד את האיש שבתוכה. המיליארדר אלכסנדר גלפנד לבש חליפה בהירה שהתאימה לרעמת השיער הלבנה שעל ראשו. על צווארו הבהיקה שרשרת זהב.

"יפתח!" שאג גלפנד במבטא רוסי כבד לעבר עוזרו האישי. יפתח ואלה־לי הסתובבו וניגשו אליו, ודניאל הבחין בהזדמנות. הוא חזר פנימה לאולם והתקרב נחוש אל הפמליה. יפתח הבחין בו ומיהר לגשת אל דניאל, כשהוא חוסם את דרכו.

"לא סיכמנו משהו?" יפתח רתח מזעם.

"למה לחכות למחר אם הוא כבר פה?"

"הוא לא בא לכאן בשביל שתחקור אותו."

"יש לך מושג מה יכול להיות בתוך המבחנות האלה, יפתח?"

"לא, וגם לךָ לא." ענה יפתח. "אבל אני כן יודע שאתה תעשה הכול כדי להחזיר את אלה־לי אליך. אבל היא איתי עכשיו, כדאי שתפנים את זה".

"כסף קונה הכול, מסתבר", סינן דניאל.

יפתח מחל על העלבון. "אני חושב שכדאי שתלך עכשיו", לחש.

אלה־לי הבחינה בינתיים בשניים. דניאל הביט בה, ואז החל לצעוד בהחלטיות לעבר גלפנד כשיפתח רץ אחריו, מנסה לעצור אותו.

יפתח הצליח להניח את ידו על כתפו של דניאל אך הוא ניער אותו מעליו. ארבעת המאבטחים נדרכו, ואלה־לי מיהרה להרגיע אותם.

"זה בסדר. אנחנו מכירים אותו..."

"מר גלפנד!" פנה דניאל אל המיליארדר המופתע.

"שלא תעז!" שמע את יפתח לוחש מאחוריו.

"יש לי שאלה קטנה. אפשר?"

"מי זה?" שאל גלפנד את יפתח שלא הספיק לענות לו.

"אתה קנית לפני חודש מפעל לדגים בשם פוגי'אן. אתה יכול להגיד לי למה?"

"מה, אתה עיתונאי?" שאל גלפנד בחשד.

ארבעת המאבטחים התקדמו אל דניאל באיום והסתירו את גלפנד מאחוריהם.

"למה קנית את המפעל המצ'וקמק הזה? שאלה פשוטה!" המשיך דניאל בשלו.

"אני לא חייב לאף אחד תשובות על העסקים שלי", ענה גלפנד בקול צונן וסימן לפמליה להתקדם פנימה לאולם.

"את מרוצה מהתשובה הזו ללי?" הספיק עוד דניאל לצעוק בכיוונה שלאלה־לי כששניים מהמאבטחים ניגשו אליו ולפתו את זרועותיו. הם היו גבוהים ממנו בחצי מטר לפחות. דניאל קלט את יפתח שהביט במתרחש ממעלה המדרגות.

"מפחד ללכת מולי לבד?" קרא דניאל בארסיות, ובאותה שנייה הניף המאבטח את אגרופו באיום. דניאל הרים ידיים. "בסדר, בסדר, אני יוצא. אל תפריעו לעצמכם לחגוג".

עשר שניות אחר כך מצא את עצמו דניאל על מרצפות השיש בכיכר, מחוץ לאולם. הוא עוד הספיק לראות דרך הזגוגיות הענקיות את אלה לי מביטה בו ונעלמת במעלה המדרגות.

***

מטוס בואינג 787, טיסה 095 מתל אביב לבייג'ין, סין. 27 לנובמבר, 09:34 בבוקר.

"תרצה לאכול?" שאלה את דניאל הדיילת האדמונית שניגשה אליו.

הוא הניד לשלילה. לא היה לו תיאבון. הדבר היחיד שהרגיש היה עייפות. הוא ידע שיצליח להירדם בקלות אחרי כמעט 48 שעות בלי שינה. הוא הסיט לאחור את המושב והניח על עיניו את כיסוי העיניים הכחול.

עוד 10 שעות לבייג'ין, חישב דניאל, ואז טיסה פנימית נוספת של שעתיים וחצי, ואז ינחת ביעדו הסופי, בוואהן.

הוא ימצא את המזוודה הזו ויהי מה, נשבע לעצמו לפני שנרדם.

עשר שורות מאחוריו ישב איש רחב כתפיים. הוא לא הסיר לשנייה את מבטו מדניאל, שאותו זיהה מתמונה שנשלחה אליו כמה שעות קודם ולצדה מעטפה עמוסת מזומנים. גם הוא ידע היטב מה המשימה שלו. לעקוב אחרי דניאל, ואז, בהזדמנות הראשונה, לחסל אותו.

לפרק הבא

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ