המאבקים של תשע"ד: הצילו את עובדי המדינה

אחרי ניסיונות של בעלי הון ופולטיקאים לפרק את רשות השידור, אלפי עובדים הולכים להיזרק לרחוב. במקומם יועסקו במסגרת הרפורמה אנשים צעירים ועובדי קבלן. עו"ד חגי קלעי נלחם למען עתיד תעסוקתי בטוח יותר במדינת ישראל

עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עכבר העיר

שנת תשע"ד תירשם בהיסטוריה שלנו כשנת "צוק איתן", המבצע-מלחמה שטרף את הקיץ האחרון, והותיר אחריו בעיקר הרבה שאלות וזעם. בין לבין ייזכרו כולם בחתונה של נינט, בפרשת אייל גולן או אולי אפילו בהופעה של ג'סטין טימברלייק (מלךךךךך!). מה שכנראה יישכח הם כל אותם מאבקים שלא לוו בכוכבים נוצצים או בפגזים מתפוצצים. מטבעונות, דרך רשות השידור ועד לטיולים השנתיים – פרויקט מיוחד מלווה את מי שלקחו חלק במאמץ, שבמידה כזאת או אחרת עזר ועוזר לכולנו לחיות פה קצת יותר בשפיות.

המאבקים הגדולים של תשע"ד:» טבעונות» חוק הפליטים: אל תגעו בילדים» גם אנחנו רוצים ילד» מהפכה בכוס קפה» הניצחון של מועצת התלמידים» אולפני ההקלטות משלמים בגדול» ספרים חדשים, מחירים חדשיםמי אני: חגי קלעי, עורך דין עצמאי העוסק במשפט חוקתי, משפט מנהלי ודיני עבודה, בצדק חלוקתי בדיני מיסים ובדיני חברות. אמונתי כי על עורכי דין חובה אתית ומוסרית לפעול לקידום הליכים לתועלת הציבור, היא שהפגישה אותי עם עובדי קול ישראל. העוול הקשה שנגרם לעובדים הוביל אותנו לתהליך ארוך ומורכב של מתן שם משפטי לפגיעה שנגרמה להם, זיהויי האחראים לה ודרישת צדק. מאבקנו הנוכחי, במסגרת עתירה לבית המשפט העליון, הוא להגנה על הזכויות הבסיסיות ביותר המוקנות לכל עובד ועובדת במדינת ישראל – הזכות לחוזים, הזכות לקניין, הזכות לחופש עיסוק, הזכות להתאגדות, הזכות לקיום מינימלי בכבוד והזכות לשוויון.

על מה נאבקנו: רשות השידור, על גלגוליה השונים, ידעה נקודות שיא ושפל. מעורבות של פוליטיקאים בתכנים ובמינויים, דפוסי העסקה פוגעניים על ידי ההנהלה ומשרד האוצר וגורמים רבים נוספים הובילו לביקורת, בחלקה מוצדקת, על התנהלות הרשות. העובדים, בהקשר זה, נקלעו לקלחת ציבורית ופוליטית שלא באשמתם. אלפיים העובדים והעובדות של רשות השידור, ובפרט 636 עובדי קול ישראל, הם אנשי מקצוע מכל התחומים, שעבדו רובם בשכר נמוך, ומעולם לא היו מעורבים בניהול הרשות.

במאבק הנוכחי איננו מבקשים להביע עמדה בנוגע להסדרים רבים שנקבעו בחוק השידור הציבורי שעניינם מנהל תקין, יחסי הדרג הפוליטי והדרג המקצועי והליכי מינוי מנהלים ברשות. עניינו של המאבק הנוכחי הוא בהגנה על מטה לחמם של עובדי ועובדות רשות השידור, רבים מהם מפרנסים עיקריים. הצלחה במאבק משמעותה הצלת אלפי עובדים ובני משפחותיהם מחרפת רעב. כישלון במאבק משמעותו הפיכתם של אלפי עובדים ועובדות מוכשרים לחסרי עבודה ונתמכי סעד. המאבק הוא נגד ההסדרים בחוק השידור הציבורי הפוגעים בזכויות עובדים. המנגנון הקבוע בחוק הוא מנגנון במסגרתו מפוטרים כלל העובדים, לרבות עובדים ועובדות מוגנים, דוגמת נשים בהיריון, ורק אחוז זעיר מהם עתיד להקלט בתאגיד השידור הציבורי החדש. מנגנון זה מפר את האיזון העדין והמורכב שקיים בדיני העבודה בין זכויות עובדים וצרכי המעסיק. הוא מפר את כל החוזים שהמדינה כרתה עם העובדים ומפרק בפועל את העבודה המאורגנת בישראל. למעשה, התוצאה של המנגנון הקבוע בחוק לא תהיה "צמצום" או "התייעלות", אלא החלפה – החלפה של עובדים מבוגרים בצעירים ושל עובדי ציבור בעובדי קבלן.

לוקח תיקים למען תועלת ציבורית. עו"ד חגי קלעי (צילום רשמי)

אנחנו דורשים שהמדינה תעמוד בהתחייבויותיה. אנחנו דורשים שאדם החותם על חוזה עם המדינה יוכל להסתמך עליו. אנחנו דורשים שהמדינה לא תפגע ביכולתם של עובדים להתארגן. אנחנו דורשים שהמדינה תכבד את הזכות לשוויון, ולא תזרוק עובדים מבוגרים לרחוב רק על מנת להעסיק עובדים צעירים וזולים.

קיצור תולדות המאבק: החל משנת 2003 התחיל מהלך ארוך טווח "לייבש" את רשות השידור תקציבית, ולהפוך אותה לגרעונית על ידי הקטנה של אגרת הטלוויזיה. בדומה לקופות החולים, לאוניברסיטאות ולגופים ציבוריים אחרים, הייבוש התקציבי שימש מנוף לחץ של האוצר. במקביל התחילה מסכת השמצות כוללניות נגד עובדי רשות השידור. גם עובדים אהובים על הציבור, למשל עובדי קול ישראל, הוכללו באותה מסכת ארוכה של הכפשות שנועדו ליצר הלך רוח ציבורי שמאפשר את הפגיעה בהם.

שני מנופי לחץ אלו – הכלכלי והציבורי, לצד ההכרה של העובדים עצמם בכך שישנם רכיבים רבים ברשות השידור הדורשים תיקון, הובילו בשנת 2012 להסכמי הרפורמה, הסכמים להם הייתה משמעות קשה עבור רבים ורבות מעובדות הרשות שנדרשו לפרוש לגמלאות מוקדמות או לוותר על חלק משכרם. העובדים קיוו שבכך תסתיים המערכה הארוכה והמתישה של משרד האוצר נגדם.

לרוע מזלם, בשנת 2013 מונה גלעד ארדן לשר התקשורת ויאיר לפיד לשר האוצר. השניים אימצו קו נאו-ליברלי דורסני. הם לא רצו רשות שידור ממלכתית, ציבורית ומתפקדת. הם רצו לפרק את הרשות, להפריט אותה, לחסל את התארגנויות העובדים ולבטל את חוזי העבודה של כל העובדים והעובדות. למטרה זו הם ביטלו את הרפורמה, והקימו ועדה מטעם, ועדה שבראשה רם לנדס, אדם פרטי בעל אינטרס ישיר בסגירת רשות השידור. בהליך בזק הם העבירו את חוק השידור הציבורי, תוך שהם מבהירים לעובדים שהחוק יעבור על אפם ועל חמתם. ארגוני העובדים שמצאו את עצמם כשאקדח מופנה לראשם, ניסו לאסוף את השברים ככל שיכלו.

להעלים את רשות השידור בלי דאגה לעובדים. יאיר לפיד (צילום: ניסים לב)

ב-29 ביולי 2014 נחקק חוק השידור הציבורי, במהלך הלחימה העיקשת במבצע "צוק איתן", בשעת לילה מאוחרת. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נחקק חוק שמבטל רטרואקטיבית חוזים, מפרק את העבודה המאורגנת במדינה, וזורק לרחוב אלפי עובדים ועובדות כשירים וטובים, רק על מנת להחליפם בעובדים זולים המועסקים במתכונות העסקה פוגעניות. בתקופת הביניים, מונה לרשות השידור מפרק, שהוא גם המנהל, וגם המפקח על המנהל, ואשר כבר עתה הוציא הון עתק בתשלומים למשרדי עורכי דין ויח"צנים, הון שהיה יכול להיות מופנה לשיפור השידור הציבורי בישראל.

העובדה שכל ההפרטות הקודמות, של מע"צ, של תע"ש, של אחיות בית ספר, של שירותי המים ועוד נכשלו כישלון חרוץ לא הרתיעה את השרים. להיפך, המהלך הנוכחי הוא הסנונית הראשונה של מגמה ברורה ומוצהרת – הפרטת כלל השירותים הניתנים על ידי המדינה לידיים פרטיות, ביטול המגזר הציבורי והתפרקות מאחריות המדינה לציבור ולעובדיה. כך, המדינה מנסה לקדם מהלכים דומים מול דואר ישראל, מול רכבת ישראל, מול נמלי ישראל ומול גופים רבים נוספים. ההפרטה, חרף העדר הכדאיות הכלכלית שלה, אינה מפתיעה. היא נעשית על ידי משרדי ממשלה שכבר ממזמן העבירו את שיקול הדעת שלהם לגורמים פרטיים, ועל רקע מציאות שבה ועדות ציבורית, דוגמת ועדת לנדס, מתנהלות בלי שחבר בהם אף לא עובד ציבור אחד מהתחום הרלבנטי (העובדת היחידה בועדה ממשרד התקשורת הייתה היועצת המשפטית).

על רקע זה פנינו לבית המשפט העליון. כאמור, אנחנו מבקשים שני דברים. ראשית, אנחנו מבקשים לבטל את הפיטורין הגורפים ולחזור למתכונת המקובלת בדיני העבודה, מתכונת שאומצה על ידי המדינה והעובדים בהסכמי הרפורמה. שנית אנחנו מבקשים שההעסקה בתאגיד השידור הציבורי החדש תהיה הוגנת, ראויה ולא מנצלת.

ההצלחה במאבק היא רק חצי הדרך. קול ישראל (לוגו)

האם הצלחנו: בשלב הנוכחי קשה לאמוד הצלחה. בית המשפט העליון, שהכיר בדחיפות ובחשיבות העניין, הורה למדינה להגיב בבהילות לעתירה ואנו מחכים לשמוע את עמדת המדינה. אנחנו כמובן מקווים ומאמינים שבית המשפט יבין את הפגיעה האנושה בזכויות האדם של העובדים והעובדות, ויורה על ביטול הסעיפים בחוק השידור הציבורי שגורמים לפגיעה זו.

שאיפה קדימה: ניצחון בהליך המשפטי הוא רק מחצית הדרך. עשרות שנים של דפוסי העסקה בחוזים פוגעניים יצרו מציאות שבה תנאי ההעסקה והפרישה של עובדים רבים ברשות השידור לא ברורים. כמובן, אנחנו מקווים שהמדינה תתעשת ותפעל לתת לעובדים את שמגיע להם ושלא נצטרך לשוב לבית הדין לעבודה על מנת להילחם על תנאי עבודה בסיסיים.

הניצחון אמיתי אינו רק בהגנה על העובדים במקרה הספציפי של רשות השידור. אנחנו מקווים שההליך הנוכחי יסמן שינוי תפישתי. הבנה של הציבור, ובעיקר של הממשלה, שהעסקה הוגנת היא לא עול כלכלי אלא חובה ציבורית. הבנה שעובדים ועובדות אינם רק שורה במאזן זה או אחר, אלא בני אדם ממשיים, ומשאחורי כל עובד ועובדת משפחה, הורים, ילדים ובני זוג, הראויים ליחס מכבד. ניצחון אמיתי יהיה בהבנה שהמטרה הציבורית היא קיומו של שירות ציבורי טוב ומתפקד, שהעובדים בו מועסקים בתנאים ראויים, ושמעניק לציבור את שירות יעיל ואיכותי, ללא חשש ומורא מפני בעלי הון ופוליטיקאים.