שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

להקת "קאראס" בפסטיבל ישראל: צעקה ללא קול

יצירתו של סאבורו טשיגווארה, "מראות ומוסיקה" שהוצגה בפסטיבל ישראל, כורכת את החיים ואת הגיהנום בדרך מעניינת

רות אשל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אשל

בתוכניה שוטח סאבורו טשיגווארה את הגיגיו אודות החיים שעומדים בבסיס יצירתו. לתפישתו החיים "משקפים את מה שאנחנו רואים או את מה שאנחנו מתאמצים לדמיין. ממד אחר מן העולם האמיתי". נראה  שהגיהנום, או האפוקליפסה, תופשים מקום נכבד בעולמו של היוצר וכבר עם הרמת המסך הקהל מוזנק לעמוד מולו. על הבמה קומץ אנשים שעומדים ללא ניע, גופם מכוסה בברדס כהה, ראשם שמוט כלפי מטה ופניהם מוסתרים. מוסיקה תעשייתית שוטפת את האזניים ומעצימה את המראה.

נראה שהאנשים, שזהותם המגדרית לא ידועה, מבקשים הגנה מהאורות הלבנים האכזריים המרצדים ומכים בהם ללא רחמים. את פתח קופסת הבמה מקיף אור נחשי זורם ומהיר, ממדר את המקום במכשול אלקטרוני. כל זה מתארך דקות ארוכות, ורבים מהצופים מכסים על עיניהם כדי לחמוק מהריצוד המתמשך.

מתוך "מראות ומוסיקה" בפסטיבל ישראל

זאת תמונת פתיחה מרשימה, בצבעים של שחור לבן, ישירה, מינימליסטית. בגיהנום הזה האור הוא החי, הוא שמתקדם ומכה ואילו האנשים קפואים על עומדם. מראה זה חוזר בווריאציות לאורך היצירה, כי אצל היוצר, החיים והגיהנום שלובים זה בזה.

בקטע אחר, הרקדנים, בבגד שחור, שכובים נעוצים על פלטות מלבניות לבנות המונחות מעט מוגבהות באלכסון. הם נראים כמאובנים שהתנועה שלהם קפאה תוך תזוזה, כמו שניתן לראות במוזיאון של פומפיי שחרבה ברעידת אדמה. ומנגד, מצויים החיים האמיתיים אבל גם בהם, מתוך בחירה של היוצר, רב הבלתי מפוענח.

צלליות של צבעי שחור ולבן ממשיכים לשלוט בבמה להעצים את המסתורין, אבל מוסיקת הנויז מתחלפת במוסיקה מעודנת מערבית בארוקית. בעולם זה, משוחרר מההבזקים, האנשים יכולים לזוז. רקדנים שוטפים את הבמה בהליכה מהירה על סף ריצה, כשכל אחד במסלול אישי משלו. אבל החומר התנועתי המסקרן ביצירה טמוןבקטעי הסולו המורכב ממשפט תנועתי אחד ארוך ומתמשך, סביב אותו מוטיב המתרכז בטורסו ובידיים, והוא מתבצע באותו קצב מהיר וזורם, ללא נקודות ופסיקים. כמו לבדוק את גבולות הסטמינה של הגוף.

מתוך "מראות ומוסיקה" בפסטיבל ישראל

בדיקת סף יכולות הגוף מאפיין עבודות רבות במערב זה שני עשורים ויותר, אלא שם המשפטים התנועתיים מאתגרים פיסית, והקושי נובע מהשינויים הרבים המתחוללים במשפטים, כאשר כל משפט מהווה יחידה עצמאית, לא קשורה לקודמתה. במקרה שלפנינו, התנועה עצמה איננה קשה והקושי נובע מהחזרה, מהמהירות, והאורך הנראה כאין סופי.

אצל טשיגווארה המשפט התנועתי נראה כמו בדיקת אורך נשימה של תנועה. וכשהגוף לא יכול יותר, הוא מאט, מותח את התנועה כמסרב להיכנע, ועוצר. נפלאה הרקדנית ריאוקו סאטו שבדמותה השברירית טמון מנוע חזק שמאפשר לה לנוע במשפט תנועתי כמעט אינסופי. לעתים המשפט נקטע. היא נעמדת, לא זזה, כפות רגליה מושרשות באדמה, והגוף כגזע עץ, לא זז, אך חי מבפנים.

בסצינת הסיום, הרקדנים נעים מעלה מטה בחשיכה, כרוכבים על סוסים בלתי נראים, וככל שהם מתקדמים לקדמת הבמה הם נראים כמריונטות, האיברים מורמים על ידי כוח חיצוני ונשמטים מטה. החשיכה גוברת, רק הפנים מוארות, תלושות גוף, והפה נפתח בצעקה ללא קול.

מדובר ביצירה איכותית, לא קלה לצפייה. יש בה עניין משום שהיא מאירה גישה לא מוכרת של יוצר יפאני לנושאים של אפוקליפסה המככבים ביצירות רבות עכשוויות במערב.

להקת קאראס (יפן), "מראות ומוסיקה", כוריאוגרפיה ועיצוב: סאבורו טשיגווארה, עיצוב תאורה: סרג'יו פסאנה, פסטיבל ישראל, תיאטרון ירושלים, 7.6.

פסטיבל ישראל - הסיקור המלא>>>

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ