משחקי פאתוס ביום הזיכרון

האם טקסי יום הזיכרון בבתי הספר ממלאים את יעדם, או שהם ריטואל שנהפך לאוטומטי וחיצוני? איזו משמעות יש לשירים הנוגים שתלמידים מציגים שנה אחר שנה, ולמה אף אחד לא מעז להציע שינוי?

תמר רותם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תמר רותם

"אני נוסעת, הדרך שקטה. הדלקתי את הרדיו והתנגן בו שיר מוכר. הוא אהב את השיר הזה. אהב מאוד. אני זוכרת שמאז שהיה קטן הוא אהב את השיר הזה, ידע את כל המלים בעל פה. מלים שלא אשמע אותו אומר. אני איבדתי את בני בצבא ההגנה לישראל".

המלים הללו, שכותבת אם לבנה שנהרג באחת המלחמות, נאמרות בקול צעיר מאוד של נערה, בטקס יום הזיכרון בחצר בית ספר. לגדר הגבוהה של החצר מוצמדת כתובת באותיות שחורות: יזכור. המצלמה עוברת מהכתובת לנערות לבושות שחור, תלמידות בית הספר, שרוקדות תוך כדי הקריינות של האם המדומה. רדיד שחור ושקוף מכסה את ראשיהן של הרוקדות ויורד עד לרגליהן. הן נראות לעתים כאלמנות יווניות, גרוטסקיות בתנועותיהן, ולעתים כעורבים שחורים גדולים. כשהנערה מפסיקה לקרוא בדרמטיות את המכתב של האם, המוסיקה, נוגה ומטרידה, מתגברת. קאט.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ