האם ההורים של פעם היו חסרי אחריות, או שההורים של היום דפוקים?

האם החופש שאנו מאפשרים לילדינו הצטמצם במידה קיצונית בעשורים האחרונים? תיאור של ילדות בשנות ה-70 מלמד על אדישות הורית ברוכה שהתחלפה בחרדתיות

אלכס מונרו
גרדיאן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלכס מונרו
גרדיאן

"מישהו ראה את קאלם?" עננה חלפה מעל מסיבת קיץ שמשית. קול אמו של קאלם היה רווי חרדה, וזה מידבק. שמעתי קולות קוראים ביער. כעבור זמן קצר התארגנה משלחת חיפוש. פתאום כולם חיפשו ילד שהלך לאיבוד. הוא לא חזר מהנהר. מי האחרון שראה אותו? מי היה האחראי?

היינו בסאפוק שבמזרח אנגליה, בחגיגת יום הולדת, חבורה של חברים ובני משפחה שיצאה בבוקר לנהר אולד והתיישבה בעיקול החולי שליד מצוקי אייקן. כמה מכוניות נסעו אל המקום, מושביהן האחוריים ותאי המטען שלהם מלאים ילדים ומגבות. השאר הלכו או רצו בין עצי האורן הסקוטיים הוורדרדים, וכולנו שחינו, בדיוק כפי שנהגתי לעשות כשהייתי ילד, לפעמים בדיוק באותו מקום. ייתכן שזווית העיקול קהתה מעט מאז. כמה מהעצים נוטים עכשיו על צדם, לבנים ועירומים, אבל באופן כללי הכל נשאר אותו דבר. אתה מדשדש אל תוך הנהר, הרגליים שוקעות בבוץ רך וחמים, ואתה חוצה את הזרם ומגיע לאפיק שבו הזרם כמעט חזק מכדי לשחות נגדו. בעבר השני אריות ים ישנים על מצבורי בוץ וסוף, ופלגים קטנים מתמלאים ומתרוקנים עם הגאות והשפל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ