שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יכול להיות שאנחנו שונאים ילדים?

מתברר כי למרות התפישה הרווחת שהם אהובים ורצויים, מתחת לפני השטח מושרשות בתרבות שנאת ילדים ותפישתם כרעים. אחרי הסקסיזם והאייג'יזם, מופיע עתה מונח חדש: צ'יילדיזם - אפליית ילדים

תמר רותם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר רותם

..."היו ילדות שהשיבו מנה אחת אפיים וטענו שלא צריך לשתף בכנסת ילדים, משום שהם גסים, מפריעים בכל דבר ומכים כל הזמן. אלה טענו כך ואלה אחרת והצעקות בכנסת הילדים עלו עד לב השמים... המלך כמעט שנואש מכל תוכניותיו החדשניות" ("המלך מתיא הראשון", הוצאת כתר). 

התיאור הזה בספרו של המחנך יאנוש קורצ'אק, על מאבקי הילדים במדינה עצמאית משלהם, מזמין צקצוק שפתיים. הנה מה שקורה במדינת דמיונית, שבה ילדים מתנהלים לבדם, ללא הדרכה ועזרה של מבוגר. ואפילו ילד שנדמה כמבוגר בחוכמתו ובטובו, כמו המלך מתיא, אינו יכול להם. ומכאן למסקנה המתבקשת, גם בעולמו של קורצ'אק, המאמין הגדול בזכויות ילדים, שאחרי הכל, ילדים מנצלים לרעה את החופש ולכן תלויים במבוגרים שיקבעו את החוקים בעבורם.

תיאור חריף מזה שבספרו של קורצ'אק, על התנהלות ילדים לבדם המובילה לכאוס ואסון, מופיע ב"בעל זבוב". ספרו של ויליאם גולדרינג (עם עובד) מגולל תהליך של הסתאבות שמתרחש בקרב חבורה של ילדים בריטים שהוטלו לאי בודד לאחר שספינתם נטרפה בים. הללו נהפכים לפראים ממש.

מתוך הסרט בעל זבוב

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

נהוג להתייחס לשתי יצירות ספרותיות אלה כאל אלגוריות שבמרכזן ניסוי חברתי. "בעל זבוב", למשל, שנכתב ב-1954, נחשב לספר שהושפע מאימי מלחמת העולם השנייה והנאציזם. המסקנה העולה מהם היא שעל נקלה ובהעדר חוקי מוסר ומצפון, בני אדם יכולים להשיל את המעטפת התרבותית והמוסרית שלהם ולחזור להיות חבורת פראים.

אבל בקריאה נוספת, ייתכן שהבחירה בילדים בספרים אלה אינה מקרית. נדמה שהיא מתייחסת לתפישה תרבותית של הילדים כיצורים לא מושלמים ואפילו רעים, ושיש לשפר אותם בעזרת חינוך.

ילד, עוף מפה

תפישה זו מופיעה במקורות שונים בתרבות, מהפסוק המקראי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ועד "מקס ומוריץ". ד"ר יצחק קדמן, ראש המועצה לשלום הילד, מאמין שהתפישה של הילד כרע, ככל שהיא נשמעת מזעזעת, מיושנת ובעיקר לא תקינה פוליטית - עדיין מושרשת היטב בתרבות ובחברה שלנו. וממנה לדבריו, נובעות שנאת ילדים ואפלייתם, המובילות לפגיעה בילדים והזנחה שלהם.

לפיכך, קדמן "מתחבר מאוד", כדבריו, למונח "צ'יילדיזם" (Childism), שטבעה הפסיכואנליטיקאית האמריקאית אליזבת יאנג-ברוהל. בספר שחיברה ושעומד לצאת בקרוב בארצות הברית, יאנג-ברוהל, שהלכה לעולמה בחודש שעבר, פורשת את התזה שלה בדבר הצ'יילדיזם. זהו מונח המקביל לסקסיזם ואייג'יזם (אפליה על רקע גיל) - כל אותם איזמים שצמחו מתוך ההכרה במושג האפליה והגזענות (racism).

אפליה היא מושג מרכזי בתפישה המשפטית והסוציולוגית של כבוד אדם, זכויות ושוויון. היא מתייחסת לפגיעה בכבוד האדם. יאנג-ברוהל, מחברת הביוגרפיות של חנה ארנדט ושל אנה פרויד, היא הוגת דעות מוערכת. ספרה על אפליית ילדים מציג מחקר רב שנים שלה על דעות קדומות ושנאה. הפסיכולוג ד"ר אהרן פליישמן, שהכיר אותה ואת פועלה, הסביר בדברי הספד שכתב עליה, כי "עבודתה כמטפלת, שנוכחה בתוצאות של התעללות בילדים, הביאה אותה להבנה שיש עוד סוג של שנאה, והיא שנאה נגד ילדים.

יצחק קדמןצילום: דניאל בר און

"זה ספר מרתק ביותר וקשה מאין כמוהו", הוסיף פליישמן. "זה יהיה הספר שיביא אותנו להכיר ב'אחר' שבילד ולהתנהל אתו על פי יכולתו וצרכיו, ולא לפי דרישות שמקורן בדעות קדומות על כיצד ילד אמור להיות". פליישמן ציין כי "ההתנהלות של החברה שלנו כלפי ילדים רוויה סתירות בין הצהרות על ‘טובת הילד' ובין החלטות שנובעות מדעות קדומות על ‘טובת הילד'".

קדמן מכיר אף הוא בקונפליקט שקיים בתרבות ביחס לילדים. "אין כמעט ספרות מקצועית על הנושא, כי לפי ה'פוליטיקלי קורקט' אנחנו אוהבים ילדים", הוא אומר. "כשמשהו נסדק במסווה הכוזב הזה, בעדויות על ניצול של ילדים ופגיעה בהם, פותרים זאת באופן הנוח ביותר, באמצעות הצגת המתעללים כמפלצות וכחולי נפש. כלומר, באופן שלא פוגע בתפישה הכללית שלנו כאוהבי ילדים".

מקורו של הקונפליקט הזה בהתקבעות הייצוג של ילדים בתרבות המודרנית והפופולרית כמלאכים; יצורים תמימים שאינם עשויים לפגוע או להרע. הפרסומות השטופות בתינוקות חייכניים שמתחשק לחבק בחום, או בילדים שמבט תם, הן דוגמה אחת לכך. אך כמובן, העניין עמוק יותר וחמקמק, כי בד בבד, מתחת לפני השטח עדיין מקובעת התפישה של הילד כשטני, או לא בן תרבות. למשל הביטוי פרא אדם. ייתכן שגם המגמה העכשווית של הצבת הילד במרכז היא סוג של תגובת-נגד, הנובעת אולי מרגשות אשם, לתפישה היסודית הזאת.

"הרבה פעמים אני אומר להורים ‘תוציאו לכם מהראש שילדים הם מלאכים'", אומר קדמן. כשלהורה יש ילד שבוכה ללא הפסקה, הוא מתוסכל. הרי הבטיחו לו שילדים הם מלאכים. למה דווקא הילד שלו מטריף את דעתו. והוא מאבד עשתונות. כשאני שואל הורים, ‘לכמה מכם קרה שחלפה במחשבתכם המחשבה, שעכשיו הייתי בועט בילד ומגלגל אותו מכל המדרגות', תמיד יש אצבע אחת מהססת, ואולי עוד שתיים. ואז אני אומר ‘יש כמה צדיקים בסדום, והיתר שקרנים'. העניין הוא, שזה בסדר שזה במחשבה. הבעיה היא כשזה נהפך למעשה".

איור: יעל בוגן

הבעיה בתפישת הילדים כתמימים וטובים, מוסיף קדמן, היא שכאשר במציאות הביתית תפישה זו מתבדה, מהר מאד הילד נתפש כשטן. וכשהורים חושבים שלהם הסמכות הבלעדית על הילד והוא רכושם, זה מוביל להתעללות בו.

לפי קדמן, שנאת ילדים מוטבעת בתרבות שלנו, יותר מכפי שנרצה להאמין. ויש לכך מקורות תרבותיים והיסטוריים עמוקים. בנצרות, למשל, מכיוון שיחסי מין נחשבים לחטא, הילד, התוצאה שלהם, הוא שטני. זהו גם מקור הביטוי "To bit the devil out of them" - לעקור מהם את השטני. ביהדות ישנו הפסוק "חוסך שבטו שונא בנו". כלומר, כל מלאכת החינוך נובעת מכך שהילד הוא בעצם רע ויש לעקור ממנו את הרע, את הפראי. איכשהו, התפישה הקתולית התגלגלה לדברי קדמן בחסידיו של אליאור חן, שהתעללו בילדים והסבירו כי בילדים יש משהו שטני וצריך לעקור את השטן מנפשם.

אבל גם אם לא נדרשים לדוגמה קיצונית זו, קדמן סבור שבחברה שלנו עדיין יש יחס מתירני להכאת ילדים במסווה של חינוך. המופעים של אפליית ילדים בתרבות רבים, הוא אומר. החל בביטויים כמו "הילד הרע של הפוליטיקה" וכלה בעובדה שלילדים מיוחסות תכונות יסודיות של לכלוך, גרימת אי-סדר וכדומה. לדברי קדמן, בטקסטים מימי הביניים ילדים מוצגים כמלוכלכים, כמי שאוכלים בידים שומניות, ועליהם לאכול עם האומנת כדי שהמבוגרים לא ייאלצו לראות את מנהגי האכילה הנלוזים של טרום התרבותיות והחינוך.

בהקשר זה מתייחס קדמן לקיומם של בתי מלון יוקרתיים ונטולי ילדים. "הייתכן שבבית מלון יכתבו אין כניסה לנשים או לשחורים? מדוע בנוגע לילדים זה לגיטימי?" הוא מקשה. "התפישה שילדים גורמים רעש בהכרח היא דעה קדומה שמזכירה את האמירה שנשים הן פטפטניות. מה עם אנשי עסקים שמדברים בקול בפלאפון בכל מקום?"

בדומה לכך, ילדים לא מעטים מתלוננים על היחס אליהם בחנויות, למשל: נערה בת 13 מספרת שכאשר היא וחברותיה, נערות מנומסות להפליא, נכנסות לחנות, המוכרים נוהגים לגרש אותן. רק כשהן באות עם הורה או מבוגר אחר מתייחסים אליהן.

רק דקירה קטנה

מנקודת המבט של פסיכולוגים, או כאלה שמכירים את היקף הפגיעה בילדים כמו קדמן, המושג הזה של אפליית ילדים נהיר למדי. לעומת זאת, נראה שלמומחים מתחום הפילוסופיה והמשפט, ובעקר מהשדה של זכויות הילד, נחיצותו פחות מובנת. זאת אף שחלק מהם, כמו הפרופ' שולמית אלמוג, מומחית לזכויות ילדים מאוניברסיטת חיפה, טוענים שבכוחה של השפה לשנות מציאות ולשנות תודעה, ומונחים יכולים להנכיח תופעה, כמו במקרה של הטרדה מינית.

ד"ר נעמה כרמי, שאף היא מומחית לזכויות הילד, מצביעה על אפליית ילדים ברפואה הציבורית, שבה מקובע יחס פטרנליסטי לילדים בעצם התפישה המוטעית שילדים לא חשים כאב. "הרופא בבית החולים שמטפל בילדים יאמר, אם בכלל, ‘תיכף תרגיש/י דקירה קטנה'".

קדמן מסכים לקביעה זו בנוגע ליחס הפטרוני לילדים. לדבריו, המועצה לשלום הילד ניסתה להעביר חוק בנושא, המבטיח אלחוש ושיכוך כאב בטיפול רפואי, בעזרת חבר הכנסת אורי אורבך, אך לפני כשבועיים, כשהתברר שמשרד הבריאות יתנגד להצעה זו, משך אורבך את הצעת החוק כדי ללבן את הדברים עם המשרד. לדברי קדמן, הבעיה היא שמתן אלחוש פירושו שיהוי בטיפול הרפואי של כ-45 דקות לפחות. כרמי מצדה מתנגדת גם לברית מילה, שבעיניה היא אקט אלים הפוגע בזכויות ילדים.

למרות האפליה של ילדים שבה היא מכירה, כרמי מביעה ספק בתרומה של הגדרה כמו צ'יילדיזם לשיח של זכויות אדם בכלל וזכויות ילדים בפרט. שכן לדבריה, אמנות לזכויות הילד נותנות תשובה מספקת מבחינת החוק להגנה על ילדים ולאפשרות הפגיעה בהם. כמו כן, אין כל היגיון לדבריה בהשוואה של אפליית ילדים לסקסיזם ולבטח לא לגזענות, שהיא מונח חמור הרבה יותר מבחינת הפגיעה הישירה במושאי האפליה.

"אלימות נגד נשים לא נובעת מסקסיזם", היא קובעת, "וכך גם אפליית ילדים לא גורמת לפגיעה בהם. הזנחה או התעללות מתרחשות כי אנשים מפעילים כוח על אנשים חלשים מהם".

אף לדברי אלמוג, "בשיח על זכויות אדם בכלל וזכויות הילד בפרט ממילא מדברים על אפליה". כלומר, זהו מושג מרכזי, שיש לו פנים מרובות. "התפישה של זכויות הילד מורכבת מהצורך להכיר בילדות כמצב שגם מקנה אפליה לטובת הילד, כלומר פריבילגיות מיוחדות", מסבירה אלמוג. "עד גיל שנקבע בחוק, תום גיל הקטינות, הם לא אמורים לדאוג לעצמם, לא במובן הפיסי ולא במובן של חינוך. אנחנו הבוגרים אמורים לדאוג להם לשורה ארוכה ומורכבת של דברים".

לדברי אלמוג, המשפט הבינלאומי אף מכיר במונח של "כישורים מתפתחים". כלומר, "ההכרה בזכויות מחייבת להכיר במצב הבגרות של הילד. לילדה בת ארבע אין זכות לתנועה מוחלטת, ומנגד, אי אפשר להכריח ילד בן 12 לישון בשבע".

אלמוג מוסיפה, כי "יכול להיות שיש ילדים שהמדינה לא נכנסת לשאלת החינוך שלהם ואולי לא דואגת להקנות כלים ומיומנויות ובכך מפקירה אותם לגורלם. למשל בחברה החרדית. אבל הם יסרבו להגדיר את הבחירה של המדינה לא להתערב כאפליה. הם רוצים את האפליה. זו שאלה קשה, שמושג כמו צ'יילדיזם יכול לפספס".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ