האינצידנט החריג של תל אביב הקטנה - ילדים - הארץ

האינצידנט החריג של תל אביב הקטנה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זה שנדמה לנו שהמצאנו את הגלגל אינו מבטיח שאי פעם לא קרה משהו דומה. אך יש לפעמים הבדלים עונתיים, כמו למשל בסיפור הבלתי-חינוכי הבא, שאולי לא היה מתרחש היום באותו אופן.

בעבר הארכיאולוגי שלפני כ-40 שנה חלתה ילדה אחת בשם שלי ולפיכך נחוץ היה לגשת בדחיפות לבית המרקחת הסמוך לקנות תרופה. העובדה שלא היה מי שיישאר עם הפעוטה יצרה בעיה לא פשוטה, בגלל המרחק משירותי סבתא מיידיים ואי-זמינות של שירותי שמרטפות אחרים.

בשל בהילות המצב - אמנם לא מדובר היה במשהו רציני, אבל בכל זאת, ילד ראשון - צילצלה אמא רותי לאמא שלה, הלא היא סבתא ניורה, שגרה ברחוב זנגוויל בתל אביב. המרחק בין הבתים של הסבתא ושל המשפחה הפרברית גיבורת סיפורנו היה "ת"ק פרסה" - הגדרה מעורפלת קמעא, הנובעת מהתחשבות באוטובוסים ופקקי תנועה, שכן שתי הנפשות הפועלות היו נטולות מכונית.

מכל מקום, לאמא רותי היתה בקשה קטנה: "בזמן שאני ‘קופצת' לבית המרקחת, תדברי עם שלי בטלפון". בימים הרחוקים ההם, סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת - זמנים ליברליים וחפים מתחושות קטסטרופה המרחפות באוויר - הרעיון נשמע כפתרון לא רע.

- לחצו להגדלהאיור:יעל קליימן

הסבתא והנכדה החלו בשיחה טלפונית קלה ורותי יצאה מהבית. אחרי שסיימו ללבן כמה פרובלמות הודיעה שלי הקטנה לסבתא שלה: "אני צריכה קקי".

יש לציין שעד אז נהנתה סבתא ניורה מהדיבורים, אולם התפנית הבלתי צפויה בשיחה גרמה לה אי-נחת מסוימת. הסבתא ניסתה לדחות את הקץ וביקשה מהילדה להתאפק קצת. העלמה הצעירה בת השלוש גילתה נכונות עקרונית להיענות למשאלה של סבתה האהובה, אבל לאחר זמן מה דיווחה שאי אפשר יותר. היא מוכרחה ללכת לשירותים.

הסבתא נקלעה למצוקה אמיתית, שהרינו מדברים בטלפון לא אלחוטי - היה פעם דבר כזה - אך בלית ברירה אמרה לשלי: "בסדר, תלכי לבית שימוש ואני אחכה".

בקו השתררה דממה ממושכת, שאחריה שמעה סבתא ניורה קול מרוחק מהשירותים קורא לה: "סבתא, בואי לנגב לי!" מכיוון שבצוק העתים והקילומטראז' נבצר ממנה למלא לאלתר את המשימה, צרחה הסבתא לתוך השפופרת: "אני לא יכולה, שלינקה".

השכנים מרחוב בזל, הסמוך לרחוב זנגוויל, כמו מזדמנים אחרים שהלכו בסמוך, החלו להתקהל למשמע הקולות. כולם היו, כמובן, סקרנים ביותר לדעת למה הגברת צורחת שם במבטא רוסי בקומה שנייה ומה בדיוק היא לא יכולה, אבל מטעמי נימוס לא עלו לבדוק מה בעצם קורה שם.

כשהתבהר לשלי הנתון המאכזב שאין מי שינגב לה, השמיעה קריאה נוספת, בעודה יושבת על האסלה: "מה לעשות עכשיו, סבתא?" וסבתא ניורה רבת התושייה צרחה שוב מרחוב זנגוויל לכיוון הפרבר: "אל תעשי כלום שלינקה, תחזרי לטלפון ואל תשבי בשום מקום".

שלי כבר הבריאה מזמן והעניין עבר בשלום ובלי נזקים בלתי-הפיכים. לא היה צורך אפילו לחדש בדחיפות שום ריפוד, אבל - יש להודות - נזק מסוים נגרם לעצביה של סבתא ניורה בזמן שחלף עד שבתה חזרה מבית המרקחת. חופשה מרגיעה היתה דבר מתבקש.

בתולדות רחוב זנגוויל בתל אביב - סמטה שבימים כתיקונם נחשבת לשקטה יחסית - זכור האינצידנט כאירוע די חריג, ואין לי מושג למה בפסטיבל המאה של העיר העברית הראשונה נשמט הדיווח על פרט כה חשוב. עכשיו, כשהפרשה יצאה לאור, נקווה שיתקנו את המעוות בחגיגות המאתיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ