שישה ספרי ילדים לחג החירות - ילדים - הארץ

שישה ספרי ילדים לחג החירות

מרצונו של הפעוט לעשות הכל לבד, דרך קבלת האחריות הנלווית לחופש ועד לאיומים הנשקפים לו - המלצות לספרים העוסקים בחירות אישית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דוד רפ

לקראת פסח - שמכות מצרים המזעזעות, קדושת הניקיונות ואובססיית המצות הן רק כמה מפניו - מובאים פה שישה ספרי ילדים המוקדשים להיבטים שונים של חירות. לא חירות העם והאומה אלא החירות האישית, שמתפתחת מגיל ינקות, מפתיעה ולפעמים קצת מפחידה.

"אני לבד!" ו"כמעט גדול"

הספר החמוד "אני לבד!" - שהמחברת יי-פן ג'ו הקדישה להוריה - מציג ילדה קטנטנה שמתעקשת לעשות הכל לבדה. הספר נבנה במקצב כמו-מוסיקלי, המחלק כל אפיזודה לשלושה חלקים: האם מציעה עזרה, הילדה מסרבת בזעם ואז מבצעת את הפעולה בעצמה.

הטקסט שמלווה את פניותיה העדינות, המתחננות-לעתים, של האם ("אמא תלביש אותך עכשיו, טוב?") מעומת עם תגובות תקיפות ("לא! אני אתלבש לבד!"); והפעולות - התלבשות, מזיגת חלב לכוס או צעדה לגן השעשועים - מתוארות בדרך כלל באיורים בלבד.

"אני לבד!" מפנה מבט אל השאיפה הבסיסית של כל אחד מאתנו (קשה לשים את האצבע על הרגע שבו היא מופיעה לראשונה) לנתק את כבלי העזרה ההורית: לצעוד לבד, לשתות לבד, לטפס לבד וכמובן ליפול לבד.

החן המיוחד בספר מושג לא רק דרך השרטוט המדויק של דמות התינוקת המגודלת, הנלחמת על חירותה, אלא גם בשל רגישות המחברת לאם. כדרכה של דיקטטורה נאורה גם השליטים המופלאים ביותר מתקשים להאמין שנתיניהם מסוגלים להסתדר בלעדיהם. כשהחרדה "מוכיחה" את עצמה והילדונת נופלת מהמגלשה ופורצת בבכי, האם אמנם מקניטה אותה בעדינות ("מי בוכה ובוכה?"), אך גם ממהרת לנסות להשיב לעצמה אחיזה במצב. "אמא רוצה לחבק אותך חיבוק גדול", מחייכת האם בחביבות אל בתה האמורה להימצא במצוקה ונענית בשאגה. "לא!" זועקת הילדה, "אני אחבק את אמא חיבוק גדול!" האמא אכן זקוקה לחיבוק.

עטיפת הספר

האיור הפותח את הספר "כמעט גדול" הוא היחיד שבו מופיע הילד ג'ק לבדו, חופשי לגמרי. הוא נראה מחייך חיוך גדול, עומד על חלקת דשא מוריקה מתחת לשמים כחולים. האיור מציג את ג'ק, "כמעט בן שש", במפנה הגיל שבו מתעמעמת מעט אגוצנטריות הילדות.

בעמודים הבאים הוא מתמודד עם תסכולו לנוכח עובדת היותו רק "כמעט גדול" אך לא גדול מספיק. אחיו הבוגר מחדד תחושות אלו (הבגדים והאופניים שלו מעוררים קנאה) וכך גם התנסויות יום-יומיות, הכרוכות לעתים באכזבות. ג'ק מכיר במגבלותיו כספורטאי ובכך שקשה לו בינתיים להכין ארוחת בוקר בלי להשאיר בלגן נורא במטבח. בגיל שש ג'ק לא צריך להיאבק על זכותו לעשות דברים בכוחות עצמו, לאחר שביסס עצמאות מסוימת בתא המשפחתי. אך דווקא אותה "בגרות" מאלצת אותו להכיר במגבלות העצמאות ולהכפיף את עצמו לכללים חברתיים.

את ההשוואה בין ג'ק המודע לעצמו לבין הגיבורה הפעלתנית והלא מרוסנת מהספר "אני לבד!" כדאי להרחיב קצת אל מעבר לשאלת הגיל, לטובת ההיבט המגדרי. מאבקה של הפעוטה לפעול ולהשמיע את קולה, לעומת נטייתו המופנמת יותר של ג'ק, צריכים להזכיר את מה שצפוי לרבים מהבנים והבנות במעלה שביל ההתבגרות, המאופיין בהיפוך ההתנהגות המוצגת בספרים אלה.

גיל העשרה אצל נערות הוגדר במחקר כתקופה העלולה להיות מלווה בתהליכי השתקה חברתית, כשהילדות האסרטיביות והעצמאיות מאבדות לפתע את עוצמת "קולן", ככל הנראה בתגובה לציפיות שתולה בהן החברה. עצמאות וחירות - אצל בנים ובנות כאחד - הן כמובן הישג, אך זהו הישג שחייבים לטפח ולשמר.

"אני לבד!" כתבה יי-פן ג'ו. אייר צ'י-יואן צ'ן. הוצאת שוקן

"כמעט גדול". כתב ואייר ריצ'רד טורי. מאנגלית: נעמי בן-גור. הוצאת ספרית פועלים

"אלי בורחת מהבית"

להורים המוכנים להתנסות בטקסט לא שגרתי, מציע הסיפור הזה חתרנות (מדודה). מסופר בו על הילדה אלי, המודיעה לאמה שהחליטה לברוח מהבית ועל החלטתה של האם "לזרום" עם הרעיון.

הבריחה מהבית היא אידיאל החירות הטוטאלית, המשוחררת מכבלים, אך בסיפור "אלי בורחת מהבית" נקשרים אליו הרבה חוטים שקופים המקבעים אותו לאדמה. בהכריזה על השאיפה לברוח אלי מעקרת את ממד ההפתעה, המהותי למושג הבריחה. החלטת האם להצטרף לפנטסיית הבריחה מובילה לשיתוק מוחלט של המרדנות הפוטנציאלית שבמעשה.

הסיפור נפתח, שלא במקרה, במשחק. וכמו בתיאורים מעולם הטבע, הגורה אלי גוברת על אמה, גם אם רק במשחק, באופן המאפשר לה לקרוא תיגר על מנהיגותם של "הבוגרים".

למה אלי רוצה לברוח מהבית? הילדה משיבה רק ב"ככה" ומוסיפה שבכוונתה לברוח "רחוק מאוד" ושלא תוכל לדחות זאת ולו ביום אחד.

האבא שמגיע הביתה מאוחר - מה יש להם לאבות, שהם נעדרים תמיד מהרגעים החשובים בעלילות ספרי הילדים? - שומע על שאיפתה של בתו ומגיב בשוויון הנפש שאיפיין את האם.

עטיפת הספר

גם ההורים של אלי יודעים לשחק, אפילו כמה משחקים במקביל. לצד תכנון בריחתה של אלי הם למעשה מתרכזים במשחק שכותרתו "ניהול המשבר". החירות המלאה שהם מאפשרים לבתם (אמנם תיאורטית, אך גם כך הם מהלכים קרוב יותר אל הקצה ממרבית ההורים) מנוטרלת על ידם בתחכום.

עד מהרה מעמיסים אבא ואמא של אלי עוד ועוד שכבות של דאגה הורית על גבה. האב מציע-מצווה שתיקח אתה תיק לדרך והאם (שגם בוחרת את התיק בשבילה) מציעה שתכניס לתוכו כמה צעצועים. "למה?" שואלת אלי "כדי שתוכלי לברוח", משיבה האם בלי היסוס.

אלי מתכוננת לבריחה ובינתיים מוצפת רגשות עזים. בעת אריזת התיק היא נזכרת באחיה (שקיבל יותר מתנות ממנה) ובמנהג של אביה לקרוא לה שוב ושוב את הספר "לילה טוב ירח"; היא מתלבטת אם לקחת אתה את הבובה התינוקת, הנראית לה קטנה מכדי לברוח, יוזמת פיקניק בחדרה (לפני שתברח) ובסוף מחליטה ללכת לישון. "אמא", אלי שואלת, "אני יכולה לברוח מחר?"

המשחק הלא-שגרתי הסתיים, אך אלי הנראית ישנה במיטתה עם בובת הקוף והבובה התינוקת, כמו הכדור הפורח הנראה בחלומה, מסמנים בבירור כי "הבריחה" אל החופש (כלומר הבגרות), אכן תגיע. גם אם רק "מחר".

"אלי בורחת מהבית". כתבה דניאלה קליין ואיירה יוליה פריזה. הוצאת א-נו-ני-מה

"קופסת המחשבות הצבעוניות"

"מעולם לא היה לאדם ולחברת בני האדם דבר קשה יותר לשאתו מן החירות!" (מתוך "האחים קרמאזוב", תירגמה נילי מירסקי, הוצאת עם עובד). לא חייבים לקבל את התזה ששילב דוסטויבסקי ביצירתו, ולפיה החירות היא עול על צווארה של מרבית האנושות, כדי להסכים שלא אחת מתלווים אליה גם פחדים וחרדות. חרדת הנטישה מתמקדת כמובן בפחד מפרידה, אך במובנה העמוק היא נוגעת גם לחירות וכמו בוקעת ממנה.

"קופסת המחשבות הצבעוניות" הוא ספר טיפולי, המתמקד בילדה יעל. בכיתתה יעל נאבקת במחשבות מציקות, על כך שהוריה לא יבואו לקחת אותה מבית הספר בסוף יום הלימודים; בהפסקה היא מתקשה להשתחרר מהמועקה ולשחק; ואחר הצהריים היא נתקפת שוב חששות בבית של חברתה הטובה.

איור של עינת צרפתי מתוך "קופסת המחשבות הצבעוניות". דוסטויבסקי צדק?

המחברת, שלי זאנטקרן, פורשת טכניקות שונות להתמודדות עם חרדותיה של יעל - ובהן טקסי פרידה מרגיעים, הפיכת הפחד למרכיב מוחשי באמצעות ציור ואף תרגול נשימות מרגיעות - ובכך מותירה למאיירת מרחב חופשי לניתוח דמותה ותודעתה של הילדה עצמה.

המאיירת בחרה למקם את יעל תמיד במרחבים לא מתוחמים. היא עושה זאת אפילו בתארה חללים סגורים. חדרה של יעל מוצג ממעוף הציפור, במבט מכיוון הרחוב, כשהילדה מציצה מהחלון; יעל ואמה ההולכות ברחוב נראות כמי שתועדו בעדשת צילום רחבה במיוחד, שתוצאתה רחוב "כדורי"; וקירות החדר שבו משחקות יעל וחברתה עמית מוגדרים באמצעות משטחי צבע הפרושים על הנייר, עם רמזים מעטים לקירות של ממש.

האיורים מדגישים את המתח הבלתי פוסק בנפשה של יעל בין החוץ לבין הפנים. החרדה המלווה אותה מוצגת כדמות עשן מוחשית ושחורה, שלעתים מציצה בחלון ולעתים עוטפת את כל סביבתה של הילדה. מהציורים עולה התחושה שיעל מתמודדת גם עם השלכותיו המאיימות של החופש, החירות האינסופית שמקבל עליו עצמו האדם בהינתקו מהדמויות הסובבות אותו, שסייעו בעיצוב אישיותו.

"קופסת המחשבות הצבעוניות". כתבה שלי זאנטקרן ואיירה עינת צרפתי. הוצאת תאומים

"עפה מבית ספר לפיות"

החופש לפרוץ גדרות ולפעול בניגוד למצופה מקבל משמעות מיוחדת במבחן הכישלון דווקא. גיבורת ספרה של מרדית באדג'ר היא פיה צעירה ושמה אלי, ששונאת כל רגע בבית הספר המיוחס שבו היא לומדת ומנסה לנשור ממנו. מתוקף היותה נצר למשפחת פיות מהוללת מצפים מאלי שתצטיין בלימודים, אבל היא די גרועה בתרגול קסמים ומסתבכת שוב ושוב בבעיות משמעת.

באדג'ר עיצבה עולם פיות שהוא קוסמוס-כלאיים משונה. לחברת הפיות יש סממנים מובהקים של קהילה אנושית היררכית, הפועלת לפי תקנון נוקשה. המחברת מקצצת במודע ובהנאה חלק מהנוצות שנקשרו בכנפיהן של הפיות במיתוסים המכוננים על אודותיהן. הן אינן גרות בפטריות, לא נולדות בדרך כלל עם הידע כיצד לחולל קסמים וחשוב מכל: יש פיות שלא מתאימות להיות פיות.

ובכל זאת, באדג'ר אינה מחבלת באופן ממשי במסגרת המיתולוגית. גם אצלה מדובר בחברת בנות, סטריאוטיפית מאוד, של יצורות זעירות ומעופפות, המעבירות חלק ניכר מזמנן ביצירת שובלי כוכבים צבעוניים. הטקסט של הספר צבוע סגול-פיות וחלק ניכר מהאיורים הם בעצם מדריך למשתמשת, לאופן שבו פועלים עזרים שונים בעולם הקוסמות.

עטיפת הספר

ההפתעה הגדולה ביותר בנוגע לציוויליזציית הפיות נוגעת לחירותן המוגבלת. לא רק שהכללים הרבים והנוקשים שהן פועלות לפיהם עומדים בסתירה לחיי החופש והחירות המוכרים מסיפורי הפיות במשקל נוצה, אלא שהמרחב הפיסי שבו הן חיות מעמת את הקוראים עם חששן המתמיד משעבוד.

באדג'ר פיתחה מוטיב מוכר, שלפיו קיימת חפיפה בין עולם בני האדם לעולם הפיות. אצלה נארגה חברת הפיות ממש לתוך עולמם של בני האדם. חששן של הפיות שיתגלו מביא לסממנים קיצוניים של הסתתרות וסודיות. הפיות חוששות מעבדות, וביטוי מובהק לגורל כזה הוא בעיניהן הצורך לקיים משאלות של בני אדם. כדי שלא ייחשפו, הן מסתירות את הכנפיים מתחת לבגדים, מעופפות בלהקות דמויות עננים ומשננות בקפידה את כללי ההתנהגות למקרה שייתפסו על ידי אנשים (הכלל העיקרי הוא: "אל תיתפסו").

מובן שעולם בני האדם גם מושך ומסקרן ויש אפילו שמועות על העונג שבמילוי משאלות. "איך ייתכן שמשמח להיות משרתת?" רוטנת לעצמה אלי הצעירה, אך סופה שהיא מתגלה על ידי ילדה קטנה ומוכשרת ששמה ג'ס, המשנה את כל תפישותיה של הפיה על טבעם של בני האדם.

ג'ס, שעצמאותה והביטחון העצמי שהיא משדרת בולטים במיוחד, מסייעת לאלי להשתפר בכישוריה כפיה מתלמדת. הספר מסתיים בהודעה שלפיה אלי התקבלה לתוכנית מיוחדת והיא תשתלב בבית ספר לבני אדם. אלי מצפה כך בכיליון כנפיים להשתלב בעולם האנושי המושך-דוחה, המשמש בבואה לעולמה.

"עפה מבית ספר לפיות". כתבה ואיירה מרדית באדג'ר. מאנגלית: מאירה פירון. סדרת "מראות" בהוצאת טל מאי

"אלה של חתולים"

רשימת הספרים שהוצגו כאן מדמה מעין תהליך התבגרות מואץ - ממאבק לחירות האישית בינקות, דרך ההתוודעות לאחריות ולקשיים הנלווים אל החופש, ועד לאיומים הנשקפים כל העת לחירות שהושגה.

הספר "אלה של החתולים" מגלגל את ההתמודדות אל ספו של גיל ההתבגרות. גיבורת הספר היא ילדה בת עשר ששמה אלה, המעמיסה על כתפיה את דאגות העולם. אחיה הגדול מביא יום אחד הביתה "קופסת קרטון מייללת" שבתוכה ארבעה גורי חתולים. ברגישות רבה מתארת תלמה אדמון את מערכות היחסים בתוך משפחתה של אלה, בתקופה שהוריה מאפשרים לה לאמץ את החתלתולים ולגדלם. אך כפי שהדבר בא גם יפה לידי ביטוי בכותרת, הספר "אלה של החתולים" מציג באופן מקורי למדי משל להורות ולנטילת אחריות גורלית. אלה, המקבלת עליה לגדל את החתולים, מוותרת - מרצון ובאהבה - על נתח מסוים מחירותה. אין הכוונה להיבט הפשטני - הזמן שהיא משקיעה בהאכלת הגורים ובטיפול בהם - אלא ליכולת הנדירה של ילדה בת עשר להכפיף את רצונותיה ומשאביה הנפשיים לטובת יצורים חיים אחרים.

עטיפת הספר

ה"הורות" שהיא מפגינה באה לידי ביטוי גם בהתמודדותה עם התבגרותם של החתולים. זו מלווה באותה כמיהה בסיסית מדוברת לחירות ולעצמאות. וכשגוריה של אלה מתמודדים עם העולם שמחוץ לקופסת הקרטון מקבל הסיפור נפח נוסף, בעקבות כמה מפנים לא קלים בעלילה. העובדה שאלה היא "רק ילדה" מאפשרת לקוראים פרספקטיבה יפה על האופן שבו יכול אדם להיות בה בעת מי שנלחם לחירות ומי שמתבקש ומסוגל להעניקה לאחר.

"אלה של החתולים". כתבה תלמה אדמון ואיירה הלה חבקין. זמורה ביתן

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ