טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקהל יעבור לנוח, יתנחם וישכח

כיצד משטיחים ומשכיחים טקסי יום הזיכרון את ההיסטוריה שלנו, אילו מסרים הם מעבירים לילדים ולמה נעדרים מהם שירים מזרחיים

תגובות

"לכל איש יש שם", שר בן ה-10 בימים אלה בפאתוס בחדרו. "לכל איש יש שם... שנתן לו ההריג" (במקור האריג). "האיש מהגבעה" (במקור "מהבקעה"), הוא ממשיך בגרון ניחר באמבטיה. "כשתגדל" של יהודה פוליקר, הוא משמיע ביוטיוב שוב ושוב.

זה לא שהילד נתקף בפרץ אהבה פתאומית לזמר העברי, אלא שבימים אלה עסוקה השכבה שלו, שכבת כיתות ה' בבית ספר ירושלמי, בחזרות לקראת טקס יום הזיכרון. שעות על שעות בחצר בית הספר הצחיחה, הילדים והוא ביניהם חוזרים על השירים הנוגים ועל הטקסטים ההרואיים שלמדו לדקלם על פה, והדברים מחלחלים. כך, עוד לפני המועד, הוצף הבית בפסקול הקודר, תמצית הישראליות, הלוחץ באופן לא רצוני על בלוטות הרגש.

השבוע, בחצרות בתי הספר, ילדים בחולצות לבנות יאדירו את יפי הבלורית והתואר, בדיוק כמו הוריהם לפניהם. "במדינה התעצב מודל של טקס די קבוע, המדגיש את האבל והשכול ולא את הניצחון בקרב כבמדינות אחרות", אומר הפרופ' אבנר בן עמוס, היסטוריון חינוך מאוניברסיטת תל אביב, שחקר את טקסי הזיכרון בבתי הספר. "התבנית הטקסית בטקסי יום הזיכרון דומה: היא כוללת את קריאת ‘יזכור', צפירה, הדגל שמורידים לחצי התורן". החל בשנות ה-50, על פי אותו חוזר מנכ"ל מיושן שקובע עד היום את אופי הטקסים, מקפידים על הופעה בבגדי כחול-לבן, עמידה כמו צבאית וקריאת מסכת. כמו כן, הטקס מסתיים בשירת "התקוה", הכרוז קורא "הקהל יעבור לדום, הקהל יעבור לנוח". לדברי בן עמוס, "לאחידות הזאת יש תפקיד בהבניית האתוס הישראלי והציוני מגיל צעיר".

במשך השנים אמנם חלו שינויים בטקסי יום הזיכרון, אך בן עמוס סבור שאלו שינויים קוסמטיים בלבד. כך, למשל, סוג הטקסטים שקוראים השתנה: "אם פעם קראו בטקסים שירים קלאסיים כמו ‘מגש הכסף' של אלתרמן ו'הנה מוטלות גופותינו' של חיים גורי, עכשיו בוחרים בטקסטים מעודכנים יותר ובומבסטיים פחות. שירים של יהודה עמיחי, כ'מי יזכור את הזוכרים', או ‘ההחמצה' של יאיר לפיד".

כמו כן, בטקסים העכשוויים השירה בצוותא תופסת יותר ויותר מקום, וכן הרפרטואר הורחב והשתנה: "פחות להקות צבאיות, יותר אביב גפן, ‘לבכות לך חבר', שירים שילדים ובני נוער יכולים להזדהות עמם יותר, כמו ‘ילדי חורף 73'".

השטחה והשכחה

השירה המזרחית אינה חלק מהפסקול הלאומי הזה. "המתכונת של הטקסים הרי נקבעה על ידי אליטה אשכנזית בשנות ה-50", אומר בן עמוס. אם כי לדבריו, "ייתכן שיהיו גם שירים מזרחיים שמותאמים והולמים את רוח התקופה. כמו ‘פרי גנך' (כתב והלחין יוני רועה על חברו שנפל, ת"ר). אך בסופו של דבר אין שינוי מהותי במסגרת ובמסר של הטקסים".

שינוי נוסף הוא הדגש המושם על אבל או שכול פרטי, יותר מאשר על האבל הלאומי-הרואי. "אם פעם היינו שומעים את הקול הרשמי של המורה או המנהל, היום יזמינו אב או אם שכולים לדבר", ממשיך בן עמוס. "אבל המסר הכללי לא השתנה. אז והיום אנחנו מצדיקים באותה מידה את האבל והשכול. תמיד החללים נופלים למען המולדת, ובמותם ציוו לנו את החיים. סיפור המסגרת לא השתנה".

בסיפור המסגרת נעוצה הבעייתיות של טקסי יום הזיכרון. "יום הזיכרון הוא יום שמדברים בו בעצם על אירועים היסטוריים", מטעים בן עמוס. "הטקסים מבכים חיילים שנפלו במלחמות ישראל, אבל הם בנויים כך שההקשר ההיסטורי ונסיבות המוות השתכחו".

אילן אסייג

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

בן עמוס מבקש להבחין בין משמעותו של טקס יום הזיכרון להורים ולמשפחות השכולות, הזוכרים בו את יקיריהם, ובין המקום של הטקסים הללו בתרבותה של המדינה. "לחברה הישראלית הטקס מאפשר להתעלם מהנסיבות של המוות", הוא אומר. "מאז 67' מלחמות ישראל נועדו למעשה לשמור את השטחים שכבשנו. כלומר, אלה מלחמות שאין להן הצדקה בעצם. כולל מלחמת 73', שהיום אנחנו יודעים שיכלו למנוע את פריצתה. אפשר לומר שמדובר במוות מיותר. אבל בטקסים החיילים מוצגים כקורבנות פסיביים. הם אפילו לא מוצגים כלוחמים. אין התייחסות לקרב ספציפי. ואין הבחנה בין המלחמות. תש"ח מוצגת כמו 67' או 73'. אבל לכל מלחמה הנסיבות שלה".

השכחת הנסיבות למוות ולמלחמות גורמת ל"השטחת ההיסטוריה שלנו", לדבריו. "בגלל ההשטחה וההשכחה האלה, יש בטקסים הללו משהו שעוזר לנו להתנחם. אנחנו מתייחסים לחיילים כמו אל הילדים הלאומיים שלנו. אבל מדובר בחיילים".

במיוחד מותח בן עמוס ביקורת חריפה על המשמעות הנסתרת בטקסי יום הזיכרון. לדבריו, מדובר בטקסים שאמורים להכין בעצם את התלמידים לגיוסם לצבא. "גם בחלק מהמקצועות שהם לומדים, כמו תנ"ך והיסטוריה, מכשירים אותם לשירות הצבאי. שלא לדבר על תוכניות הכנה לצה"ל וסיורים למערת המכפלה, או הנסיעה לפולין. כי המסקנה של תלמידים שחוזרים מאושוויץ היא שצריכים צבא חזק, כדי שזה לא יקרה בשנית". אל מול המוות, הוא מוסיף, "אנחנו עומדים שווים. והעובדה ששוכחים את הנסיבות הספציפיות של המוות גורמת לנו לטשטוש. סוג של הרדמה".

לשירים הנוגים יש תפקיד מרכזי בפעולת הטשטוש והמיסוך שמתאר בן עמוס. בפסקול העצוב המלכד הזה אין מקום לשסעים חברתיים, למגזרים, לעדתיות. זאת הסיבה שהזמר המזרחי הודר מהטקס. "זאת בעצם התפישה הלאומית שאומרת: לא חשובים ההבדלים בינינו, של מעמד, לאום, מגזר או מגדר. כולנו אותו לאום. בעלי זהות אחידה. זה עושה לנו תחושת ביחד. יש בזה משהו מאוד סנטימנטלי. אבל בעצם מעקרים את ההקשר הפוליטי ההיסטורי".

תחושת ההתלכדות מתחזקת מול אויב משותף. "מיום השואה ליום העצמאות, האויב המסומן הם הגרמנים או הערבים, ובסופו של דבר אין הבדל ביניהם. טקסי יום השואה נראים דומה, גם מבחינת הרפרטואר של השירים. המסר אותו מסר: כל העולם נגדנו", אומר בן עמוס.

בכור ההיתוך הזה של הטקס, גם שירים בעלי תכנים חתרניים יותר לכאורה, כמו "חורף 73'", שאומר "הבטחתם יונה הבטחתם שלום" - מתמזגים באווירה הכללית. "המסגרת חשובה יותר", מסביר בן עמוס. "גם עמיחי מדבר על אופן הזיכרון באירוניה. אבל ברגע שמקריאים את השיר במסגרת טקס, לנוכח הצפירה המלכדת, האירוניה נעלמת".

כולנו יחד

על אף התבנית הקבועה של הטקס, ד"ר דן ערב, חוקר תקשורת וקולנוע, מזהה את הקונפליקט המובנה בו. "מערכת החינוך תמיד היתה אחראית על עיצוב הזיכרון והתודעה הלאומית", הוא אומר, "אבל כיום היא נתונה במשבר. התרחשו שינויים חברתיים שמצריכים אותה להשתנות, הטכנולוגיה השתנתה, אבל היא מתקשה להתעדכן.

"טקסי יום הזיכרון אמורים לבטא ערכים של הרואיות ולהבנות בעצם זהות קולקטיבית. לבטא את הקרבת הפרט לטובת הכלל. אבל זה בעייתי מאוד, נוכח עליית האינדיווידואליזם והתפתחות חברת הצריכה. זה לא כל כך תופס. קובעי המדיניות מבינים שאי אפשר למכור, במרכאות כפולות ומכופלות, הקרבה. שערכים נשגבים והרואיות כבר לא נמצאים בקונסנזוס".

תומר אפלבאום

על רקע הקונפליקט הערכי הזה, ערב מצביע בכל זאת על שינוי מהותי בטקס. לדבריו, "המלים הן לא הדבר הכי מרכזי כיום, אלא עצם האירוע, וההופעות בו". השירה מקבלת הבלטה. "הטקסים נהפכים למעין תחרות ‘כוכב נולד' של זמרים צעירים", הוא אומר, "רואים הרבה יותר סולנים. וגם הרפרטואר הרבה פחות מדגיש את ההקרבה האישית. שירים כמו ‘דודו' לא נשמע היום. גם כי הלחן מיושן ומלא פאתוס וגם מפני שהוא מזוהה עם חלל מסוים ועם תקופה מסוימת וביצוע ארכאי מאוד. אבל שיר כמו ‘יורם' כן נשמע, כי הוא נגיש יותר ומזוהה עם ביצועים עכשוויים".

הדרמה המובלעת בטקסי יום הזיכרון היא אפוא ההתנגשות בין ערכים של פעם והיום, בחברה שאינה מייחסת עוד להקרבה אישית ערך עליון. חברה הדוניסטית יותר, קפיטליסטית, שמדגישה ערכים של אינדיווידואליזם, תועלת אישית והישגיות.

לעומת בן עמוס, ערב סבור כי ההקשר הלאומי אינו ממלא תפקיד מרכזי בטקסים. "מה שתופס זה ההקשר הקהילתי, היותנו יחד בדבוקה, שרים

ביחד שירים עצובים. הקהילתיות הזאת היא העניין, וזה מה שהטלוויזיה יודעת לבנות. אנשים שנהפכים לקהל. לכן הטקס הוא אירוע הפועל כמו אירוע תקשורתי. זהו רגע חגיגי של הפסקה, התכנסות. רגע פרפורמטיבי, המדבר בשפה שאנחנו מכירים".

חיילים טובים

הפזמונאות הישראלית היתה אחד הסוכנים המרכזיים של הבניית הציונות לאורך כל המאה ה-20, אומרת חוקרת התרבות ד"ר דליה גבריאלי נורי. "זהו סוכן מבנה ערכים יוצא מהכלל. לא נס ליחו". דוד אחר דור "ניזון משירים ברוח ערכי צה"ל עם מס שפתיים של שירי שלום".

"שירי להקות צבאיות הם מהיפים ביותר שיש", מוסיפה גבריאלי נורי, "אבל התכנים המיליטריסטיים שלהם התאימו לתקופת מלחמת ששת הימים. ראוי היה לעשות בחינה מחודשת אם הם מתאימים להיום. גם אם הלחנים מעודכנים, עדיין השירים משמרים מערכת ערכים צבאית ומציגים את צה"ל כמובן-מאליו התרבותי הכי גדול שלנו".

בשנות ה-90 רווחו גרסות כיסוי של שירים המכונים "ארץ-ישראליים" (כלומר, לרוב אשכנזיים) על ידי זמרים מזרחים, והעיבודים שלהם לשירים הקלאסיים נהפכו לחלק מהמפה. למשל, "מה אברך" ששרה זהבה בן. "לכאורה זה סימל את שבירת ההגמוניה האשכנזית. שגם מזרחים הם חלק ממגש הכסף. אבל למעשה, זה קצת עצוב", אומרת גבריאלי נורי. "כי אם כבר הזמרים המזרחים נכנסים לקאנון, הייתי רוצה לקוות שייתנו רוח אחרת ולא ימחזרו אותם שירים ויעזרו לשמור את הערכים שההגמוניה חפצה ביקרה.

"טקס יום הזיכרון הוא מאוד אמוציונלי", היא מוסיפה. "מכיוון שהשירים עברו הפרטה, במובן שההנצחה של הנופלים היא אישית, והביצוע עכשווי יותר, גם מזרחי, זה מאפשר להתחבר ולהשתלב למערכת המחשבות והרגשות שצה"ל חפץ ביקרה מגיל קטן. צריך ואפשר לשאול למה יום הזיכרון מנוכס על ידי צה"ל, ומדוע הטקסים משמרים את כל הערכים שתלמידים בשנות ה-60 וה-70 גדלו עליהם".

פה ושם יש מעט בתי ספר, במיוחד פרטיים, מהסוג הפתוח יותר, שמקיימים טקסים אלטרנטיביים. אבל לדברי גבריאלי נורי, באופן כללי בתי הספר ממרכז המפה דואגים לחנך את תלמידיהם כך שיהיו חיילים טובים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות