הצגת ילדים בהשראת שיר של ז'אק פרוור

הבמאית דפנה אטיאס, שפועלת בלונדון, חוזרת לביקור שבו תעלה את ההצגה "צייר לי ציפור" - תיאטרון ללא מלים ברוח השיר "איך לצייר ציפור"

נגה שביט-רז
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נגה שביט-רז

מופע תיאטרון על רכבל באתר סקי, מופע ברחבי אוניית פאר, מופע בשיתוף בית ספר לרוקחות - אלה חלק מיצירותיה של דפנה אטיאס, יוצרת ובמאית ישראלית המתגוררת בלונדון בשמונה השנים האחרונות ומפתחת שם תיאטרון מסוג אחר. ב29 בחודש היא תציג במדיטק חולון אחת מיצירותיה לילדים - "צייר לי ציפור", בהשראת שיריו של ז'אק פרוור - במסגרת פסטיבל ישראל לילדים.

אטיאס, בת 32, הקימה בלונדון שתי קבוצות תיאטרון משלה: תיאטרון Danteordie המתמקד בהופעות בחללים לא שגרתיים, ותיאטרון etre-Peut לילדים. בראיון טלפוני עמה, לקראת בואה לארץ, היא מתארת מהלך התפתחות טבעי ומתוכנן בו-בזמן.

אטיאס עברה ללונדון אחרי כמה שנים של חיפוש עצמי בארץ ובחו"ל. "למדתי תיאטרון בתיכון אלון ברמת השרון ואחר כך הייתי מפיקה בלהקות צבאיות", היא מספרת. "אחרי הצבא למדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. משם עזבתי את הארץ לתקופה קצרה של עבודה ולימודים בברלין ואמסטרדם. חזרתי לעבוד בארץ כעוזרת במאי בתיאטראות והחלטתי שאני חייבת לנסוע ללונדון".

למה דווקא לונדון?

"רציתי ללמוד בימוי כמו שצריך. אמנם לא היה לי תואר ראשון, אבל התקבלתי לקורס לתואר שני, בזכות הניסיון המקצועי שלי. הקורס התמקד בעבודת אנסמבל ביצירה מקורית. זה היה קורס של שנה והתכוונתי להישאר שם רק לפרק הזמן הזה".

והשנה התארכה?

"לונדון זו עיר שואבת ומרתקת. קשה מאוד לעזוב אותה. פגשתי אנשים שהיה מעניין לעבוד אתם, ומקום שמעניין לנסות בו - עם קהל, פתיחות, תקציבים והתיאטראות המתאימים לשם כך".

למרות הגיל וחוסר הניסיון, בחרת מיד בדרך עצמאית.

"נכון. כשהקמתי את קבוצת התיאטרון הראשונה לא קלטתי כמה עבודה מינהלתית כרוכה בזה, אבל זה היה הדבר הכי מיידי שיכולתי לעשות. אני לא רואה בזה תעוזה".

אטיאס חיה בלונדון עם בן זוגה, המוסיקאי יניב פרידל, וילדם בן השנתיים. ההצגות שהיא יוצרת משלבות תיאטרון, מחול ומוסיקה. היא מתנגדת לכל ניסיון להגדירן בצורה מדויקת. "כבר כשלמדתי תיאטרון חזותי התחלתי לעבוד עם רקדנים. אין לי רקע במחול ואני לא כוריאוגרפית, אבל אני מאוד מתחברת לדברים ויזואליים, פיזיים, פחות מילוליים. ברוב הפרויקטים שלי אני עובדת עם מנעד רחב של אנשים - שחקנים, קומיקאים, רקדנים. כולם יוצרים ביחד. אני אוהבת לעשות גם וגם, לקפוץ מדבר לדבר, ומנסה לא להגדיר את זה. מספיק מגדירים את זה בשבילי.

"מה שחשוב לי באמת ביצירה זה תהליך ההגעה לעבודות. למשל, את המופע ‘Side Effects', שעסק בכמות התרופות שאדם לוקח בחייו, התחלתי ליצור בעקבות עבודה של סוזי פרימן במוזיאון הבריטי. יצרתי קשר עם פרימן והיא הסכימה להיות מעורבת בפרויקט. עבדתי עם בית ספר לרוקחות, וערכנו סדנאות עם אנשים בגילים שונים עד שהגענו ליצירה".

קופסאות של טרנטולות

תהליך העבודה הארוך - המשלב גורמים רבים, לעתים מפתיעים - בולט גם ביצירותיה לילדים. "לפני ארבע שנים מצאתי את הסיפורים הנפלאים שכתב המחזאי יוג'ין יונסקו לבתו. חברתי למחזאית שתירגמה את הסיפורים האלה, והתחלנו בקטן, בהצגה ‘This is That'; תשע הצגות עם שני שחקנים רקדנים. אחר כך זה הלך וגדל. פתאום גבר בי הרצון ליצור לילדים, זה נתן לי חופש ביצירה, עם סוריאליסטיות, סימבוליות ושמחת חיים".

ההצגה השנייה שהציגה קבוצת התיאטרון לילדים שהקימה כבר היתה מורכבת יותר והסתמכה על שיריו של פדריקו גרסיה לורקה. "גילינו קובץ שירים מדהים ומלנכולי לילדים, שכולו עוסק בחרקים. תהליך העבודה היה כיפי. שיתפתי פעולה עם מוזיאון הטבע הבריטי ועם חוקר חרקים, שהיה מגיע עם קופסאות מלאות בטרנטולות, ג'וקים ועוד חרקים. העברנו יחד סדנאות לילדים בני 4-8. הוא העביר סדנה על חרקים ואחר כך אני העברתי סדנת תנועה או כתיבה. נוצר מצב שהילדים היו יוצרים כוריאוגרפיות, מעצבים תלבושות, ומיד השתמשנו בזה ביחד בהצגה מולם וקיבלנו פידבק. ההצגה ‘The Bug and the Butterfly' רצה בכל אנגליה. למרות הסוף העצוב של הסיפור, שזה לכאורה דבר שלא עושים לילדים".

במופעים לילדים עובדת אטיאס עם רייצ'ל ברנט, מחזאית בריטית, והכתיבה נעשית תוך כדי חזרות ואימפרוביזציות. גם בתהליך העבודה היצירתי שומרת אטיאס על כללים ברורים של עבודה סדורה ומתוכננת. "הכל מאורגן ברמה שנתית, ואני מחלקת את זמני פחות או יותר חצי-חצי בין הפרויקטים למבוגרים ולילדים. עבודת הפיתוח על כל הצגה נמשכת שבועיים-שלושה, שבהם אני משלבת סדנאות עם ילדים וגופי מחקר. אז אני לוקחת פסק זמן להפקה, בדרך כלל כחצי שנה, ולבסוף עוד ארבעה שבועות מוקדשים לחזרות".

חתן משותק מפחד

בהצגה "צייר לי ציפור" שמגיעה לפסטיבל ישראל אין כלל טקסט. גם כאן, התהליך החל בעקבות חוויה אמנותית אחרת שעברה אטיאס. "ראיתי בפאריס רטרוספקטיבה ליצירתו של ז'אק פרוור, והתלהבתי. תמיד היה לי חלום לעשות משהו עם השירים שלו, אבל לא ידעתי שיצר כל כך הרבה לילדים. אחרי התערוכה, קניתי הרבה ספרים שלו, תירגמנו, והתחברנו במיוחד לשיר ‘איך לצייר ציפור'. ההצגה לא עוקבת אחר השיר לגמרי, אך נעשית ברוחו ובהשראתו. ממאי ועד דצמבר אשתקד העלנו כבר 100 הצגות".

איך צצה הזדמנות להופיע בארץ?

"האמת, לא שמתי לב שכבר עברו שמונה שנים. העבודה שואבת. פה ושם היו לי ניסיונות להגיע לארץ, אבל אמרו לי תמיד שאם כבר יביאו משהו מחו"ל - הוא יהיה לא ישראלי. אני יכולה להבין את זה, אני נופלת בין לבין. לפני שנה נפגשתי עם רוני פינקוביץ', המנהל האמנותי של המדיטק, ודיברנו על תיאטרון ילדים. ועכשיו הוא הזמין אותי להציג כאן ולהעביר סדנאות. אני מאוד נרגשת. ההורים שלי עוד יותר. אני כבר מתכננת לקחת את כל הצוות לירושלים".

אטיאס לא מעורה בעולם תיאטרון הילדים העכשווי בישראל, ואולם תיאוריה על המתרחש בתחום בלונדון בהחלט מעוררים קנאה. "בלונדון יש אמנם תרבות של הפקות מסחריות ושוק שמונע מהצורך בכותרת מוכרת", היא אומרת. "אבל יש גם רשת גדולה של תיאטראות בכל הארץ, שמעודדים יצירה מקורית, מאתגרת, שונה, לילדים. יש ניסיון לדחוף יוצרים כמוני ולעודד אותם ליצור לילדים עד גיל 5. יש פה מופעים לילדים מגיל שנה וחצי עם אווירה מזמינה וקהל מצומצם. כמה קבוצות נהדרות עוסקות בכך".

בימים אלה עובדת אטיאס על מופע חדש לילדים בהשראת שיר של פרנץ קפקא על שקט ורעש. בתהליך היצירה חברה למכון לאקוסטיקה ולבית חולים לילדים. לקהל המבוגר יותר היא מכינה מופע שייקרא "I do", העוסק ב-10 הדקות הקריטיות שלפני החתונה. הקהל יחולק לשישה חדרים. בכל חדר יראה ויחווה דמות אחרת, למשל החתן המשותק מרוב פחד ולא מסוגל לענות לטלפון.

כששואלים אותה על ציפיותיה מההצגות בארץ, היא מתקשה לענות. "מרגש אותי לחזור לארץ עם חומר שיצרתי ולראות איך מגיבים כאן, אבל אני לא יודעת אם יש לי ציפיות מקצועיות. הייתי מאוד שמחה לעבוד גם בארץ, אבל כרגע אני בהחלט רואה בלונדון את הבסיס".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ