סודותיהן של תיבות נגינה עתיקות - ילדים - הארץ

סודותיהן של תיבות נגינה עתיקות

מוזיאון ייחודי בעין הוד מציג אוסף מרתק של תיבות נגינה, בהן בנות 200 שנה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דפנה ארד

את מה שעבר על תיבת הנגינה הזקנה מעין הוד אי אפשר להבין רק על סמך המוסיקה שהיא מפיקה מבטנה, ביציבות, כבר 200 שנה.

אינספור טלטלות עברו עליה, אבל לפחות לפי שעה היא הגיעה למנוחה ולנחלה. אף שהיא כה יציבה וכבדה, היא הצליחה לחמוק - ממלחמות, שפל כלכלי, מהפכות, שריפה שכמעט השמידה אותה לאחרונה; ואולי הגרוע מכל: מעשרות שנים שבהן התעלמו ממנה, שבהן היתה ספונה במחסנים נידחים ולא השמיעה תו.

כל אלו אינם מתבטאים בשיר הנושן שהיא משמיעה ואפילו לא שרטו את חזיתה הבוהקת, המשויפת, שנוצרה ביד נגר אמן אי-אז בשיקאגו, או במנגנון הקסמים שעדיין פועל כמו שעון שווייצרי.

במלאות 200 שנה ליצירתה, התיבה הזקנה ביותר שב"מוזיאון ניסכו למוסיקה מכנית" בעין הוד זוכה סוף-סוף לכבוד המגיע לה. היא ניצבת בגאון ליד חברותיה, שכולן מפיקות מוסיקה מכנית. כמה פעמים בשבוע מזדמן לה לשיר, ומתלהבים ממנה כאילו היתה חדשה.

מתוך האוסף של ניסכו. השריפה התקרבהצילום: טלי מאייר

את סיפור חייהן וסודותיהן הכמוסים של 150 תיבות הנגינה שאסף במשך חייו מספר בחן ניסכו, ניסן כהן, במוזיאון שהקים בפאתי עין הוד. הוא נולד בניו יורק בשנת 1926 ועלה לישראל לפני 20 שנה. הוא מצהיר שאינו אלא אספן חובבן, אבל למען האמת הוא קוסם. בצעירותו עסק בקולנוע ולפני שש שנים פתח את המוזיאון בעין הוד.

איזו תיבה אתה הכי אוהב?

"אויש, אני לא יכול לספר. הן נורא קנאיות. אין תיבה אהובה - אבל גם אין שתי תיבות זהות. כי גם אם יצרן אחד ייצר עשר שנראות דומות, הן לא זהות. לכל אחת יש צליל אחר. אני בוחר את התיבות שלי על פי המוסיקה שלהן. הושקע בהן עמל רב, אבל מתחת לכל מנגינה מסתתרת נוסחה מתמטית שפשוט תורגמה ביצירתיות לצלילי מוסיקה".

אתה זוכר את הפעם הראשונה שנתקלת בתיבת נגינה?

"הייתי בשוק. נדהמתי. בדיוק עבדתי על סרט דוקומנטרי והזדמנתי ללונג איילנד. ואז, בין הצילומים, נכנסתי לחנות ענתיקות וראיתי קופסה ענקית כזו. והאשה אמרה - זו תיבת נגינה. האמת היא שלא ממש ידעתי אז במה מדובר, מבחינתי תיבות נגינה הן אותן קופסאות תכשיטים שבהן רוקדת בלרינה. כשהמוכרת הפעילה את המכונה - נפלתי בקסם. זה הכל. בו-במקום נכנסתי לעניין האספנות. כיום אני החבר הישראלי היחיד ב'מיוסיק בוקס סוסייטי', אגודה בינלאומית לאספני תיבות נגינה. זה המוזיאון היחיד מהסוג הזה במזרח התיכון".

כשקבוצות באות לסיור במוזיאון שלו, הוא נמלא אושר. זו הזדמנות נוספת להפיח רוח חיים בתיבות, אהובותיו השקטות. כשמגיעים ילדים הוא מעביר להם סדנה שבסופה הם יוצאים עם תיבת נגינה קטנה שהם יצרו ועיצבו.

ניסן כהן, ניסכו, במוזיאון תיבות הנגינה בעין הוד. עולם אחרצילום: טלי מאייר

לפני כשבוע הוא קיים סיור למשפחת לויט מקנדה, שטיילה באזור והגיעה למוזיאון שלו במקרה. "התיבות הופיעו בזמן המהפכה התעשייתית, שבה נוצר הקפיץ, שהוביל למוסיקה אוטומטית", סיפר להם. להדגמת הרעיון השמיע מוסיקה מתיבה כבדה כזו, בעודו שורק ומניע את אגנו לקצב הצלילים. התיבה לא זייפה כמעט.

בהמשך הציג תיבה שהמנגנון שלה נוצר בשווייץ לפני 150 שנה. היא נשלחה בספינה לארצות הברית בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית. המנגינה שלה, "When johnny came marching home again", נפסקת לרגע לזכר מאות אלפי החיילים שלא חזרו הביתה.

תיבה אחרת נבנתה בעיתוי גרוע במיוחד: רגע לפני שתומס אדיסון רשם את הפטנט שלו על הפונוקול. החברה שבנתה אותה פשטה את הרגל כעבור חצי שנה והספיקה לייצר רק 11 תיבות.

זהו מגרש משחקים לאנשים סקרנים. האולם מלא בחפצים היסטוריים משונים, כמו פסנתר מכני בן 100 שנה שמנגן בעצמו. וישנו גם בית ספר לציפורים: תיבת נגינה לאימון ציפורי שיר. ניסכו מסביר בתשומת לב איך המנגינות המופלאות מתנגנות: כיצד הפטישים הקטנים הולמים, מסרקי המתכת מברישים, המפוחים נושפים והמנגנון המכני שבבטן התיבה פועל בהרמוניה. לפעמים הוא פותח את המכונה ומראה מה מסתתר בתוכה. ובמשך הסיור הוא גם אומר: "אתם יודעים מדוע אני אוהב מוסיקה? כי אין לה מה להסתיר".

מתוך האוסףצילום: טלי מאייר

לצד המוזיאון ישנה חנות ובה בין השאר מזוזות מזמרות וקופסאות שימורים הפוצחות בשירת ביטלס. המבוגרים שבמשפחה הקנדית התלהבו דווקא מהגלויות ביידיש.

השריפה שהשתוללה באזור ב-2010 הגיעה גם לכאן, אך מרבית הפריטים שרדו. "מבנה המוזיאון היה שחור כמו פחם", מספר ניסכו. "צבעתי את כל הקירות ושיקמתי את התיבות. מדובר בכלים בני 100-200 שנה, הם עדינים מאוד.

"כשאנשים מגיעים לפה ושומעים את תיבות הנגינה מנגנות, נדמה שהם נשאבים לעולם אחר", הוא ממשיך. "כי מוסיקה היא אמיתית. מה שהם שומעים לא מונע מלחיצת כפתור. זו מוסיקה חיה. הם רגילים לשמוע מוסיקה אלקטרונית, ופתאום הם שומעים משהו יפהפה שהם לא שמעו בחייהם. ויש לזה גם אספקט נוסטלגי. זה מייצג תקופה שהיתה הרבה פחות מסובכת מהיום. ילדים שמגיעים לפה ממש נדהמים. עיניהם נדלקות. אני נותן להם לגעת בתיבות כשהן מנגנות ולהרגיש את הוויברציות שלהן".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ