שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עכשיו ברעש

מוסיקה אלקטרונית, הכוללת הקלטות של רעשי העיר, ועיבודים מזרחיים לשירים מוכרים הם מהדוגמאות המעטות ליצירות הפונות לילדים בלי לזלזל בהם. למה ההיצע בתחום כה דל?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

"בייבי מוצרט" ודומיו נחשבים זה כבר סמל לזילות של המוסיקה. מדובר במוצרים המציגים גרסאות מרודדות של יצירות מוסיקליות: אלה מרוככות בצלילים עדינים ועגולים, לרוב בסיוע סינתסייזרים זולים. הגישה הזאת מזלזלת לא רק במוסיקה אלא גם בילדים, ומעניין לבחון את החלופות המכבדות ילדים.

בארץ יציאתו לאור של אלבום שירי ילדים איכותי היא אירוע לא שכיח במיוחד. כאלה היו למשל "הרחק הרחק בארץ כוש" של אהוד ויונתן אבישי מ-2008 ו"ילד פעם" מ-2009. לאלה היתוספו פסקול ההצגה "דברים שחשוב לי להגיד", שיצא לפני כשנתיים, ו"סימפוניה של עיר" ו"בייבי אוריינטל" מהשנה.

"סימפוניה של עיר" הוא ספר ילדים ותסכית מוסיקלי בקריינות של ירון לונדון. הספר, המלווה בדיסק (שאפשר להאזין לו בחינם באינטרנט, www.metropolina.com), הוא פרי יצירתן המשותפת של מיה דנון, מוסיקאית, ואלינור דוידוב, עיתונאית. איירה אותו נפלא ליהי יעקב.

זהו סיפורה של "העיר ‘מטרופולינה', החוגגת 100 שנים להיווסדה. ראש העיר, פפו, מזמין מלחינה ידועה מאיטליה שתלחין יצירה לכבוד החגיגה. פפו לא יודע שליברטה אינה מלחינה רגילה וכי היא נוהגת להשתמש ברעשים ובמוסיקה הטבעית של המקום כדי להכין את יצירותיה. את ימיה מבלה המלחינה בהקשבה לרחשי העיר ובאיסוף צלילים אורבניים. כך היא פוגשת את פועלי משאית הזבל, את חתולי הרחוב, את אזעקת המכוניות ועוד", כך על פי יוצרי הספר. זהו "ספר ילדים עירוני, שלוקח את הילדים למסע אחר הצלילים והרעשים של העיר המודרנית".

ואמנם, דנון יצרה פסקול יוצא דופן, אלקטרוני, אמביינטי ומרתק, הכולל הקלטות שטח שערכה בסביבה עירונית וכן מה שהיא מכנה מוסיקה קונקרטית; "מוסיקה שבניגוד לרוב האלבומים, מתכתבת לא עם האחו והנחל אלא עם הבטון, הכביש והפארק", כדבריה.

דנון אומרת שאינה מבינה למה אין מוסיקה אלקטרונית ביצירות לילדים. אולי, היא משערת, הסיבה היא תפישה שמרנית המייחסת את המוסיקה הזאת לעולמם של בליינים או מסוממים. "היה חשוב לי להביא את העולם הדיגיטלי לילדים", היא אומרת, "אבל לא בצורה הבנאלית של ‘הנה צפצוף של רובוט', אלא ליצור מעין ג'ון קייג' לילדים"; כלומר, צלילים ברוחו של המלחין האמריקאי האוונגרדי. דנון מוסיפה כי ביצירתה היא מבקשת לשנות את אופי ההאזנה של הילדים, לחדד אותה. והיא מצטטת את קייג': "מוסיקה היא מה שקרה בשקט שבין צליל לצליל".

יונתן הקטן וההררי

מה הופך אוסף של צלילים ליצירה שאפשר לכנותה מוסיקה, ולמה יצירות מוסיקליות יכולות להיות כאלו שנעשו בהקלטות שטח, במקום כלי נגינה? חוקר המוח פרופ' דניאל לויטין הגדיר מוסיקה, בראיון ל"הארץ" לפני כמה חודשים, כ"סאונד מאורגן. מה שמייחד מוסיקה מסתם צלילים אקראיים היא סדרה של מערכות יחסים בין הגבהים שלהם. לדוגמה, את השיר ‘Happy Birthday' אנו מזהים, לא משנה אם התחיל בגובה צליל כזה או אחר, מכיוון שהשוני היחסי בין תו לתו נשאר זהה".

הגדרה זו, לדבריו, מאפשרת לסגנונות שונים להיחשב למוסיקה. אם כך, למה הילדים הישראלים אינם מאזינים למוסיקה מזרחית טובה כבר מגיל צעיר? ניסיון לקרבם למוסיקה כזאת נעשה ב"בייבי אוריינטל", אלבום שירי ילדים בעיבודים אינסטרומנטליים ובסגנון ים-תיכוני.

"פרפר נחמד" שהלחינה נורית הירש, "אלוהים שלי" של עוזי חיטמן המנוח, "הילדה הכי יפה בגן" שהלחין יוני רכטר, "לאבא שלי יש סולם" (נמרוד טנא), "לכובע שלי שלוש פינות" ו"יהונתן הקטן" (לחנים עממיים), כל אלה ואחרים זוכים בו לטיפולו המהוקצע של אילן בן עמי, נגן עוד וגיטריסט ותיק בלהקת "הברירה הטבעית".

בן עמי, שניגן עם אתי אנקרי, דוד ד'אור, אביב גפן ואחרים, אסף סביבו שורה של נגנים ישראלים מתחום מוסיקת העולם. כלי הנגינה ב-11 שירי האלבום הם מזרחיים אותנטיים ובהם עוד, סנטור, כלי הקשה ים-תיכוניים, דרבוקה, חליל בדואי, חליל טורקי, חמת חלילים בשילוב קונטרה בס ואקורדיון.

בן עמי אומר כי לא פישט יצירות מורכבות, אלא מלכתחילה בחר במלודיות פשוטות המיועדות בראש וראשונה לילדים. כך, למשל, הכניס "ביט הררי לשיר כמו ‘יונתן הקטן', שהלחן שלו הוא בכלל גרמני עממי", הוא אומר בהתלהבות. העיבודים שלו ב"בייבי אוריינטל" אכן נשמעים מצוין. וככל שהאוזן תיחשף למוסיקה לא מערבית מגיל צעיר, לימים היה תהיה כרויה לעולם צלילים עשיר יותר.

ימי התום

רוק קלאסי, בלוז ופולק המשולבים במלודיות פשוטות וגרוב נשמעים ב"שירים לילדים גדולים", פסקול הצגת הילדים המוסיקלית "דברים שחשוב לי להגיד". יצרה אותו רונית קנו, זמרת-יוצרת אינדי-פולק, שהציבה לעצמה את הילדים כקהל יעד מועדף. היא אף זכתה בפרס מטעם עיריית תל אביב על פועלה בתחום היזמות וניהול פרויקטים של יצירה מוסיקלית בקרב ילדים בסיכון.

קנו כתבה והלחינה את כל השירים באלבום. יש בו 17 רצועות, כלומר רוב השירים קצרים ולעניין, מתאימים לילדים שנוטים לאבד סבלנות מהר. קנו מבצעת אותם עם הרכב מוסיקאים ובהם הזמר-יוצר ארי גורלי, שגם הפיק מוסיקלית את האלבום. בין כלי הנגינה: גיטרות, פסנתר, תופים וכלי הקשה, סקסופונים וחליל צד.

השירים בפסקול ההצגה מכוונים אל לבם של ילדים שחיים במציאות מבלבלת, לעתים מתסכלת ומרגיזה. בחינניות רבה הם עוסקים באהבה (לילדה), קנאה (באח הקטן שרק נולד), מרד, התרגשות ואמונה.

השיר "צריך", לדוגמה, מביע כעס. העיבוד שלו כולל גיטרות רוקיסטיות, תופים נוסח שנות ה-80 והרמוניות קוליות מהסיקסטיז, ועם מלותיו גם מבוגרים רבים יכולים להזדהות: "תמיד בכל בוקר אני צריך להתעורר/ תמיד בצהריים אני צריך לאכול לפני שיתקרר, תמיד בין ערביים אני חייב להתקלח/ תמיד בערב אני צריך לישון/ אבל אני שוכח".

קנו מופיעה בהצגה לצד המוסיקאים יונתן כנען וגרשון וייסרפירר. "העבודה על השירים התחילה לפני הרבה שנים", היא מספרת. "את הדיסק הוצאתי רק עם העלאת המופע".

שיר נוסף שבולט בדיסק הוא "גשם", בלדה עדינה ויפה שמעוררת חשק לחזור לימי התום. את השיר מובילה גיטרה אקוסטית על רקע תזמור של כלי מיתר. "גשם יורד אני עכשיו אוהבת/ שני ילדים מתחת מטריות/ גשם יורד והאדמה נרטבת / אנחנו שוב משתוללים בשלוליות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ