שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מלך הכביש: כך נולד הסקייטבורד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

סקייטבורד הוא לא רק פצירה גדולה מדי על ארבעה גלגלים קטנים מדי שבארט סימפסון עושה בה שימוש חריג. סקייטבורד הוא סגנון חיים - ותעשיית ענק. ביום כיפור השבוע סקייטבורדים ישטפו את הרחובות כאילו היו חלק מהנוף מאז ומעולם, אבל למעשה הם מופע די חדיש.

בספר "The Skateboard: the Good, the Rad and the Gnarly" מאת בן מרכוס מוצג הוויכוח ההיסטורי על הבכורה - מי עלה קודם על האספלט, הגלגיליות או הקורקינט? אשר לסקייטבורד, מרכוס מציין שחובבי הסרט "בחזרה לעתיד" בטוחים שמרטי מקפליי (מייקל ג'יי פוקס) הוא שעומד מאחורי ההמצאה. בסדרת הסרטים ההיא, כשנער משנות ה-80 חוזר לשנת 1956, כנופיה רודפת אחריו ברחובות העיר ותוך כדי בריחה הוא לוקח מילד קטן את הקורקינט שלו, מעיף את המוט המגושם ומציג לעולם את הסקייטבורד. וזה קול.

אבל האמת ההיסטורית מורכבת יותר. הגלגיליות, או הרולרבליידס, מסתובבות בעולם מאז המאה ה-16, אז הן היו לא יותר מגלילים שהוצמדו לדיקט - המצאה של הולנדים שביקשו להרחיב את חוויית ההחלקה על הקרח לימי הקיץ הנעימים שבהם האגמים מפשירים. רק ב-1863 הומצא המעצור. לפני כן, זירות רכיבה מיוחדות לגלגיליות נסגרו והוכרזו כסכנה לציבור. הפטנט הראשון לקורקינט אמנם נרשם בשנת 1921, אבל הוא שלט ברחובות עוד הרבה לפני כן.

סקייטר בפעולה ברחבת הסינמטק בתל אביבצילום: דניאל בר און

הסקייטבורד (בעברית: גלגשת) בגרסתו המוקדמת נולד בתחילת שנות ה-50 בקליפורניה. ממציאיו היו גולשים עצלנים שמצאו דרך יצירתית להסיע את הגלשן הכבד שלהם לים. הם פירקו גליליות או גלגלי רולרבליידס מתכתיים על ציריהם, העלו עליהם את הגלשן ויצאו לדרך. לגולשים אחרים נמאס לחכות לגלים גבוהים, אז הם העלו קופסאות עץ על גלגלים וניסו את מזלם בכביש. בכל אופן, כמו כל דבר טוב, אין אדם אחד שניתן לומר עליו שהוא ממציא הסקייטבורד.

כמה התרסקויות מאוחר יותר התגלה שלסקייטבורד - לקורקינט המשוחרר ממוט - יש פוטנציאל מסחרי, ושבריכות ריקות ממים הן מקום מעולה לתפוס בו תאוצה. בשנים שגלישת הגלים היתה בשיאה, הסקייטבורד רכב על הגל. בשנות ה-60 הסקייטבורד בעל גלגלי החימר נכנס לייצור מסחרי, למען קידומו התקיימו תחרויות ואליפויות ראשונות, ושמעו הגיע לכל בית בארצות הברית. המכירות עלו על גדותיהן.

ואז שכך הטירוף. בזמנו חשבו שמדובר כנראה בשיגעון חולף שייעלם מהעולם בדומה ללהיטים מסחריים אחרים. חברות לייצור קרשים פשטו את הרגל, ומי שהתגעגע לאוויר שנושק בשערו, נאלץ להרכיב לעצמו סקייטבורד מאולתר.

אבל בשנות ה-70 הוא חזר, עם גלגלים חדשים וסגנון רכיבה פרוע, חבר לתרבות הפאנק-רוק ונשאר מאז - כלי מהיר, אמין, מלוכלך, אינפנטילי לפרקים ומגניב לנסיעה עירונית "בלי ידיים".

כמו בכל ענף שמאחוריו תעשייה שמגלגלת מיליונים, ישנם כמה סקייטרים שמתפרנסים מהעניין, אם מחסויות מסחריות, ממוצרים נלווים או מהשתתפות בתחרויות. סקייטרים צעירים מודים לפעמים שזה החלום שלהם, להתפרנס מרכיבה מקצועית, משלח יד נדיר בישראל. אחרים מגלים שהם משקיעים שעות כל יום בשיפור הטכניקה שלהם, קונים קרשים ונעליים שנשחקות כל חודשיים אך ורק כי זה כיף וכי זה מעצבן את השכנים.

אף על פי שסקייטרים נוהגים לטפח פארקים מסודרים ומקצועיים המדמים תנאי שטח שבהם אפשר להתאמן על מגוון טריקים ושטיקים, המקום הטבעי לסקייטבורד הוא ברחוב, בירידה במדרגות, באלכסון על מדרכות ועל מעקות שמנוניים. טוב, וגם בפלייסטיישן.

הנה עוד שימוש אפשרי לסקייטבורד:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ