שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כרובינה תחליט ותאשר

תמר הוכשטטר עסקה בעיתונות ובמוסיקה, בתיאטרון ובטלוויזיה, אבל החליטה להתמקד בתרבות ילדים דווקא. ספרה החדש "כרובינה" מאחד את אהבתה לספרות ילדים ולמכשפות

תמר רותם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר רותם

ברגע הראשון נדמה שהיא היא "כרובינה" ולא אחרת. משהו בצבע השיער האדמוני של תמר הוכשטטר, מחברת ומאיירת ספר הילדים החדש "כרובינה" (מטר), בסגלגלות הפנים, בקומה, מעורר את התחושה הזאת. אבל רק להרף עין. זו חולפת בהמשך השיחה, כשמתברר שכרובינה ואמה הורתה הן ישויות נפרדות לגמרי. והדמות המצחיקונת של כרובינה מזכירה, אם בכלל, יותר את בילבי בת גרב - במיוחד בשתי הקוקיות הג'ינג'יות המתולתלות והזקורות על ראשה - מאשר את אמה הורתה בעלת פני החרסינה העדינים והשיער החלק, האסוף לאחור.

הסיפור על הילדה שמחליטה למכור משהו מאוצר צעצועיה, רק כדי לרכוש דברים נפלאים יותר, אף לא קרה להוכשטטר באמת בילדותה. אלא, כפי שהיא מספרת, הדמות הזאת, שלימים היא קראה לה כרובינה, פשוט נולדה אצלה יום אחד. כששירתה בגלי צה"ל והכינה תוכניות לשבת בבוקר שהנושא שלהן היה תרבות ילדים, נבט בה הסיפור על קורותיה של כרובינה. ויום אחד החליטה להוציא אותו לאור.

בכלל, נדמה שהדברים קורים להוכשטטר, בת 27, בקלות. אולי מפני שהיא כה ברוכת כישרונות. ומרוב כישרונות, בכל תחום שרק תיגע היא יכולה להצטיין. בריבוי תחומים כזה עלולה להיות טמונה קללה, שכן הוא עשוי להוביל לחוסר יכולת להתמקצע; אבל הוכשטטר, שבין השאר ייסדה את המגזין האינטרנטי "הפנקס" (יחד עם יותם שווימר), כבר מסמנת כיוון ברור: היא מתכוונת להתמקד בתחום ש"הפנקס" עוסק בו, תרבות ילדים. ההצהרה הזאת שלה, על אף מגוון העיסוקים האחרים שלה בעבר ובהווה, מעוררת פליאה ודורשת הסבר.

תמר הוכשטטר. אוהבת לקרוא ספרי נוערצילום: דניאל בר און

קול חשוב

היא גדלה באותו יישוב קטן בצפון הארץ שאין מי שלא שמע את שמו בשנים האחרונות: מצפה הילה. גלעד שליט למד מחזור מעליה, אבל לדבריה, "הוא היה כל כך שקט, שלא הכרתי אותו אישית". היא מספרת שככל תושבי המקום, היתה מעורבת רגשית בפרשה ונטלה חלק פעיל בפעולות הציבוריות למען שחרורו.

בית הספר שבו למדה, תפן, רק נוסד כשהחלה ללמוד בכיתה א' וצמח אתה. זה היה "בית ספר ניסיוני חצי פתוח", כהגדרתה, ושם נחשפה לתחומי אמנויות הבמה השונים. במיוחד אהבה תיאטרון בובות. היא הצטיינה בשירה ובתקופת התיכון ואחרי הצבא שרה בהרכבים שונים, כלהקות רוק מתקדם וג'ז צועני.

עטיפת הספר. דמות לא צפויה

בשירותה הצבאי שימשה כתבת חדשות ואחר כך עורכת של תוכניות תעודה. לאחריו למדה איור בבצלאל. כששואלים אותה לסיבה שלא המשיכה לעסוק בתקשורת, אפשר לקבל מושג על נהיות לבה: "במשך תקופה מסוימת הייתי כתבת מוניציפלית וכתבת תקשורת, אבל בתור בת 18 לא הצלחתי לעשות את הקול החשוב הזה שעושים בחדשות. גם ממש לא עניין אותי לדבר עם שרים".

בגלי צה"ל ערכה בין השאר תוכנית על תחנת שידור מחתרתית של אצ"ל ותוכנית ליום הזיכרון על חברותיהם של נופלים. אבל תוכנית אחת, שהכינה ליום האשה הבינלאומי, היא זוכרת במיוחד. זו היתה תוכנית על מכשפות, "נושא שקרוב ללבי", כדבריה. "תמיד הזדהיתי עם מכשפות", היא אומרת בחיוך. "הן לא טובות. עברו על החוקים. מצחיקות. הן נראות לי מעניינות ומורכבות".

התוכנית שלה ושל סתיו פלטי נגב, "התיבה מזמרת", שהוקדשה לתרבות ילדים ושודרה בשבת בבוקר, היא שהכריעה את הכף. "אז הבנתי שאני רוצה ליצור לילדים ועל ילדים, בעיקר כי זה היה כל כך מנוגד לטון מלא החשיבות העצמית של החדשות".

היא דיבבה שם דמויות שהן בדו מהדמיון וכך גם צמח הסיפור של כרובינה. "היינו קוראות סיפורים ושירים ובין לבין היה ניסיון של מכשפה בשם טטה, דמות שאני עשיתי, להעיף את סתיו השדרנית היותר מבוגרת והרצינית. טטה היא הגלגול הראשון של כרובינה".

בתחילה היה לה טקסט. ואז התברר ש"קשה לאייר אותו. למצוא את הדמות. בהתחלה חשבתי אפילו שאולי זה יהיה קרוב מדי, וקשה מדי, ואתן אותו למאיירת אחרת. אבל אז חשבתי שעד שאהיה מרוצה ממה שהיא עושה, כדאי שכבר אני אאייר ודי".

זה ארך כשנה. "בהתחלה היא (כרובינה, ת"ר) לא היתה מרוצה. נכנסתי ממש ליחסים אתה. היו כל מיני עניינים. לפעמים אני מרגישה שהיא היתה צריכה לעבור כמשהו קליל יותר".

כרובינה הוא סיפור על ילדה שמבינה שכדי שתהיה לה טרמפולינה משלה וממתקים כאוות נפשה, היא צריכה להיפרד מחלק מהחפצים שלה ולמכור אותם. אבל כאשר זה מגיע לשלב מעשי, היא לא מצליחה להיפרד משום חפץ; וברווז הפלסטיק הצולע שהיא בחרה בקושי רב נהיה הצעצוע האהוב ביותר בעולם, לאחר שמישהי מתכוונת לקנות אותו. הסיפור שכה מאפיין ילדים יכול לגרום לעורר הזדהות גם במבוגרים, כי הוא בעצם נוגע לפרידה, לחפצים אהובים, לרגש.

בדרך לבולוניה

אחרי שירותה הצבאי עבדה הוכשטטר מעט בערוץ הילדים ניקולודיאון, כתחקירנית בתוכניות מקור ובשעשועון לילדים, אבל "לא מצאתי את עצמי". או במלים אחרות, זה לא היה איכותי מספיק לטעמה. היא נרשמה ללימודי תקשורת חזותית בבצלאל ושם התמחתה באיור; תחום שלא עסקה בו באינטנסיביות עד אז. "רציתי להיות יצירתית ולפתח את העניין הזה", היא אומרת. "ובאמת אלה היו ארבע שנים שבהן הרגשתי שכל יום אני צריכה ליצור ולייצר קונצפטים ויזואליים".

בניגוד לרבים אחרים, היא לא סבלה מהמעמד המלחיץ של ביקורת העבודות בבצלאל, אלא נהנתה כדבריה לקבל פידבקים מעוד יוצרים כמוה. "המשמעות של הפידבקים הללו בעיני גימדה את הלחץ", היא אומרת. הבחירה באיור היתה שלב נוסף: "איור זה אחד הדברים הכי כיפיים. בדומה לגל"צ, זה מקום של חופש והומור שמלמד אותך המון". בין המורים, המשמעותיים ביותר בעבורה היו המאיירים אורית ברגמן ואסף חנוכה. פרויקט הגמר שלה היה ספר דיגיטלי של מעשיות ערביות.

עם כל הערכתה לספרים ובמיוחד לספרות ילדים, היא טוענת ש"ז'אנר ספרות הילדים הוא לא מספיק בשבילי". כלומר, "ספרים זה בסיסי וחשוב, אבל לא הדבר היחיד שכדאי להתעסק בו. אני מרגישה שלפחות בעבורי העולם של תרבות ילדים גדול יותר, ואני לא רוצה להישאר רק מאיירת, או כותבת ומאיירת".

הוכשטטר קוראת עדיין ספרי נוער להנאתה. לדבריה, הפוטנציאל של ספרים אלו עדיין לא התגלה במלואו בארץ. כך למשל היא אומרת שמאז מהפכת הארי פוטר, היריד של בולוניה שבאיטליה, המיועד לספרי ילדים ונוער, מושך תשומת לב בעולם המו"לות אף יותר מיריד פרנקפורט של ספרי מבוגרים. כשביקרה ביריד בולוניה הופתעה מכך שאין שם ייצוג ישראלי.

"את מוצאת שם דברים מרחיקי לכת. ממש ספרים אקספרימנטליים בכתיבה ובאיור", היא אומרת. "במיוחד בצרפת וגרמניה, שהן המדינות הכי חשובות בתחום של תרבות ילדים. את רואה שיש מסורת של ספרות ילדים שהתחילה לפני זמן רב. בחירת הנושאים אינה מובנת מאליה. למשל, ספר שמספר על קשר בין אדם מבוגר וערירי לסוס אדום. הסוס נכנס הביתה. אין שם בכלל ילדים, זה ז'אנר אמנותי. או ספר גרמני שמתעסק במוות. נראה שהם לא מפחדים מילדים. בארץ יש תחושה שצריך להיזהר עליהם, להקשיב לגחמות שלהם. מותר לדבר על דברים מסוימים בדרך מסוימת מאוד. אז יש ספרים שבאים לפתור בעיות ספציפיות. או כאלו שמתרחשים בבית או בגן. העלילה ריאליסטית עם קושי ותמיד יש מבוגר טוב ומיטיב שיכול לפתור את הבעיה. הכי נוח לקרוא את זה. אני שומעת מהוצאות שהן כן מחפשות דברים אחרים. אבל עדיין לא רואים מספיק ספרים שונים מהז'אנר הצפוי והמקובל".

כרובינה היא לבטח לא צפויה. ועל כך מעיד השם, שעליו הוכשטטר מוכנה לומר רק ש"'נה' זו סיומת של שמות מכשפות". "כשהגשתי את הטקסט להוצאה לא היה ברור שהשם כרובינה יישאר. אבל שום שם אחר לא עלה בתהליך האיור והנחתי שיש לזה סיבה. ומצד שני, אולי פעם נגלה שבכלל קוראים לה איילת".

ביוני השנה נישאה הוכשטטר לבן זוגה זה שנתיים, המוסיקאי בן סרי, שאותו הכירה כשחיפש זמרת ללהקה של של ג'ז צועני ששמה "ג'ופסיס". בני הזוג גרים בקיבוץ משמר השרון. בקיץ הם נסעו למעין ירח דבש מורחב בארצות הברית. היא רק חזרה והנה הספר בחנויות, וזה ממלא אותה שמחה וגאווה כאחת. "בעבודה על הספר גיליתי שהביטוי היצירתי מרגש אותי. זה נהיה חלק משמעותי בחיי. היתה לי שאלה אם ‘לכתוב על' או ‘לעשות את'. אני תמיד רוצה ליצור יותר מאשר לסקר".

לדבריה, התחום לוקה בחסר. יש פחות במות לילדים מאשר למבוגרים, היא אומרת. "אני מרגישה טוב במקום הזה של ילדים. יש לי השפה הזאת. אולי כי אני זוכרת טוב מאוד איך זה להיות ילדה".

האם נשמע עוד על קורותיה של כרובינה? "היא יודעת הרבה יותר ממני", עונה הוכשטטר והחיוך הקטן שלה מפציע. "יש לה המון סיפורים, ואין לה התלבטויות כמו שלי. היא חיה ותוססת בי. יכול להיות שמגיע לה עוד סיפור".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ