שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יום ההולדת בראי ספרות הילדים

יום הולדת- אירוע מרכזי בילדות - זוכה לפרשנויות שונות בידי יוצרים. מהעוגה של פינדוס דרך ההמצאה של פדינגטון ועד האורח של לאה גולדברג

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

“כל הדברים שבגללם אנשים דיברו כל כך הרבה על פטרסון קרו ביום ההולדת של פינדוס”. פינדוס הוא חתולו של זקן ששמו פטרסון ושניהם גיבורי הספר “עוגת יום ההולדת של פינדוס”, שחיבר ואייר סוון נורדקוויסט. שלוש פעמים בשנה נחגג יום הולדתו של החתול ופטרסון משתדל להפוך את האירוע לחגיגי ומשמעותי. הפעם החליט להכין לחתולו עוגה מיוחדת מחביתיות.

כשפטרסון ניגש לעבודה הוא מגלה שחסר קמח. זאת כמובן לא בעיה גדולה, אלא שכדי להגיע למכולת הוא נזקק לאופניו ואז מתברר שבגלגל האחורי יש פנצ’ר. כדי לתקן את האופניים פטרסון זקוק לארגז הכלים שלו אך זה נמצא בתוך מחסן, שהמפתח לדלתו נפל לתוך באר.

הקשיים בדרך להכנת עוגת יום ההולדת הולכים ונערמים, אבל פטרסון מוכיח שהוא אמנם כבר לא צעיר אבל עדיין רב תושייה ומתמודד עם כולם. הבעיה האמיתית מתעוררת מצד החברה הסובבת את פטרסון וחתולו. פעולותיו של פטרסון נתפשות בעיני שכניו הכפריים כמעשיו של איש משוגע.

איור של פגי פורטנם מתוך "דב ושמו פדינגטון"

כל עמוד בספרו של נורדקוויסט מציג עושר חזותי ומילולי. האיורים הצבעוניים מורכבים מפרטי פרטים, מנקודות מבט מגוונות, מהתרחשויות שאירעו בנקודות זמן שונות - וכל אלה אינם מותירים חלל ריק. המלל אף הוא מגוון ועשיר - מפורט אך לא עמוס מדי.

“עוגת יום ההולדת של פינדוס” התפרסם בשוודיה באמצע שנות ה–80. בעברית הוא ראה אור רק לפני שנים אחדות, בהוצאת קרן בתרגומה של אירית ארב. זוהי יצירת מופת שראוי לחפש בחנויות ואף לחכות לה כמה ימים אם נדרשת הזמנה מיוחדת מהספקים.

הספר נפתח בהצגת המרחב הפיסי, המגדיר את עולמם של פטרסון וחתולו: “הם גרו בבית אדום קטן, שלידו היו מחסן כלים ולול תרנגולות וסככת עצים וצריף בית שימוש וגן. מסביב היו שדות וכרי דשא וקצת הלאה משם היה היער”.

עטיפת ספרה של לאה גולדברג

במקביל להיררכיה שבקצה האחד שלה ניצב הבית ‏(הציוויליזציה‏) ובקצה השני היער ‏(הטבע‏), מוצגים באיור הפותח הטיפוסים השונים שמאכלסים את הכפר. פטרסון נראה בציור כשהוא מהלך ברחבי החווה שלו, חתולו צועד לפניו כשסרבל ירוק לגופו ומאחוריו עדת תרנגולות. בקדמת הציור נראית קבוצת אנשים. הכפריים הללו, פשוטים וגסים, מסתתרים מאחורי עץ עבות, מגחכים ומצחקקים על חשבון שכנם הישיש.

כדאי להניח לעיניים לתור אחר עושרה של הסצינה. לכאורה נראית בה תמונה פסטורלית, “נורמלית”, מחייהם של כמה כפריים משועממים. אלא שאין זו מציאות רגילה. האיור רווי בהטעיות אופטיות ובעיוותים. כזה הוא למשל כד החלב הענקי שמונח במרעה לצד עדר פרות לוחכות עשב; או הסלע הענקי שרק מוט מעוקם מחזיקו לבל ירסק את הבית הקטן שנבנה משום מה מתחתיו; וגם הפטריות העצומות הפרושות על סלע מרוחק, וכמובן מוטציית הכרוב העצומה שמלבלבת מאחורי גל אבנים מסתוריות. האם הכפר שבו מתגורר פטרסון מסתורי ומוזר, או שנורדקוויסט רומז כי מוטב לא לסמוך תמיד על מראה עיניים?

לא מעט רמיזות לפתגמים מבצבצות מבין דפיו של הספר. אחת מהן נוגעת לספקנות הבסיסית הנדרשת בנוגע לחושים בכלל ולחוש הראייה בפרט.

עלילת הספר מתמקדת בהתרשמותו השגויה של כפרי ושמו גוסטבסון מהשכן שלו, פטרסון. גוסטבסון שומע מפטרסון על תוכניתו להכין לחתול עוגת חביתיות. הוא לא מספיק להשתהות על מוזרותה של היוזמה כשהזקן מציין כי עליו ללכת לקנות קמח אך במקום זה מטפס על קיר המחסן. גוסטבסון סבור שהשכן מבולבל. רפש הביצים שהוא רואה מסביבו, הווילון הצבעוני שקשור לזנבו של החתול והמוסיקה הזועקת ברקע מובילים אותו למסקנה החותכת שפטרסון ממש השתגע.

נורדקוויסט, אם להשתמש בעולם הדימויים של האפייה שעליה אמון גיבורו פטרסון, מנסה להחזיר את הביצים אל קליפתן. הוא מכניס סדר בבלגן ומשרטט לקוראיו את ההתרחשויות שהובילו לסדרת המראות המשונים שבהם נתקל גוסטבסון. הוא עושה זאת בסבלנות ובשיטתיות, עד שלקראת נעילת ספרו הוא מסוגל להצהיר בפסקנות כי פטרסון “לא היה משוגע בכלל”.

שלא במקרה, המניע העיקרי להסתבכות החברתית של פטרסון, כמו לכעסים ומתחים לא מעטים בין הישיש לחיית המחמד שלו, נוגע לחגיגות יום ההולדת של החתול. פינדוס נאלץ לחגוג את יום הולדתו שלוש פעמים בשנה. זה קורה סתם כך, מפני שלדעת חברו האנושי זה “נחמד יותר”. עד כמה נחמד האירוע “הנחמד” הזה? את אנשי הכפר, כאמור, הוא מוביל למסקנה החותכת שפטרסון לא שפוי.

פינדוס, כך נראה, שווה נפש לחגיגות המרובות של ימי ההולדת שלו. אך בדומה לילדים ולמבוגרים רבים, את מה שנלווה אליהן ‏(אוכל טעים‏) הוא בהחלט אוהב. אשר לפטרסון - נדמה שהחגיגות לחתול מכניסות משמעות לחייו. לכן הוא רוצה “לעשות הכל כמו שצריך”, גם כשמשמעות הדבר היא טקסיות סבוכה ומורכבת ושלל הכנות.

דב כמו מלכה

הרעיון לציין כל שנה יום הולדת - רעיון שרירותי וממסדי - מתחנן שינפצו אותו. ואם לא לוותר על החגיגה, ניתן לפחות להסיר מעליה את המסכות באמצעים ספרותיים. נורדקוויסט מצטרף בכך ליוצרים אחרים, שעשו זאת לפניו. הכפלת מועד החגיגה, בניגוד מוחלט להיגיון שבציון האירוע מבוסס־האסטרונומיה אחת לשנה, היא דרך אחת לאתגר את המוסכמה.

המחבר הבריטי מייקל בונד עשה זאת ב”דב ושמו פדינגטון, עלילותיו האמיתיות של הדב מפרו המסתורית” ‏(שיצא מחדש בעברית לפני שנים אחדות בהוצאת אחוזת בית בתרגום אברהם יבין‏). איש אינו יודע מתי בדיוק נולד פדינגטון, שנמצא על ידי משפחת בראון בתחנת רכבת בלונדון. עד מהרה מקבלת המשפחה המאמצת החלטה “להתחיל מחדש”. יום הולדת שנה מצוין בחגיגה לדב. סוכנת הבית, הגברת ברד, אופה עוגה נפלאה, מכוסה סוכר, עם מילוי של קצפת וריבה ועליה נר אחד. היא אף קובעת כי דובים חוגגים יום הולדת פעמיים בשנה, בקיץ ובחורף, “בדיוק כמו המלכה”.

פדינגטון מאושר ואילו בונד מסב את תשומת לב קוראיו למה שנראה אולי כאקט חתרני מצד בית המלוכה הבריטי. למעשה אין זאת חתרנות, חלילה, אלא מחווה לנתינים. במאות האחרונות מקובל לחגוג את יום הולדתו של המונרך בתאריך “האמיתי” ובמידת הצורך גם בעונת הקיץ, שבה אפשר לקוות לתנאי מזג אוויר נוחים יותר לחגיגות.

סיכה בבלון

לאה גולדברג, בסיפור שהופיע ב–1938 ב”דבר לילדים”, “האורח ביום הולדת” ‏(ראה אור כספר בספרית פועלים לצד איוריו של דני קרמן‏), החדירה סיכה לבלון חגיגות יום ההולדת, שככל הנראה תמיד נטו לנפחו יתר על המידה. האירוניה של גולדברג כלפי המנהג לא באה לידי ביטוי בשכפול המועד “החד־פעמי” אלא בהכפלת מספרם של החוגגים.

גיבוריה הם התאומים מיכאל ומיכאלה, “הוא נחמד והיא נחמדת, לשניהם יש יומהולדת באדר”. החגיגה כבר בשיאה כשלגינת הבית מגיע, היישר מגן החיות, גור־נמר. בעל החיים הפראי פורע את הסדר והתכנון של החגיגות. מיכאל ומיכאלה נחבלים, האורחים מבועתים ולרגע נדמה שהמסיבה תיהרס. גולדברג מדגישה אמנם את כוונותיו הטובות של הנמר, אך באירוע שבו נדרשות הבריות לפעול בהתאם למוסכמות אין לאף אחד סבלנות ליצורים פראיים. הנמר מובל בחזרה לגן החיות והחגיגה יכולה להימשך.

חגיגת השפיות

פינדוס, כפי שמתאר אותו נורדקוויסט, הוא חתול תרבותי ומוכשר, ואין חשש שיפעל בצורה לא נאותה. למען האמת, נראה שפטרסון, המתקשה להסתגל לחולשות הזיקנה ולאותותיה, מנסה להאשים את החתול. “אני בשום אופן לא מאבד מפתחות”, רוטן פינדוס כשמאשימים אותו מול דלת המחסן. “אני בשום אופן לא נושך צמיגים”, הוא כועס מול הגלגל המפונצ’ר של האופניים. פטרסון מתפייס במהירות ואף מנסה להפיס את דעת חתולו.

נורדקוויסט לא לגמרי סומך גם עלינו, הקוראים, שנבין מי המשוגעים האמיתיים בספרו. משום כך הקדיש את הציור החותם את הספר לחגיגת שפיותו של פטרסון. הבלגן והתזזיתיות, התוכניות המסובכות לפתרון הבעיות שנקרו בדרכו של הישיש, הוצאתן לפועל, המכנסיים הבלויים ורפש הביצים - כל אלה מפנים את מקומם לסצינה בהירה ומסודרת.

בחצר ביתם המשותף יושבים פטרסון ופינדוס וזוללים בתאווה עוגת יום הולדת. ציפורים צבעוניות מרחפות באוויר, העצים עמוסים בפירות, חמניות פורחות ושיחים מסודרים בערוגות. גינתו של פטרסון ‏(המייצגת את נפשו‏) מלבלבת, משגשגת ומסודרת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ