שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ספר הילדים המשונה שנהפך לרב מכר

נער ושמו ג’ייקוב, סבו אייברהם, מפלצות מסתוריות ותעלומות מן העבר עומדים במרכז “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” - ספר נוער מותח שתקופת הנאצים מהדהדת בו

דוד רפ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דוד רפ

ילדה בשמלה בהירה שמרחפת מעל האדמה; חליפה המולבשת על גוף בלתי נראה; נער כחוש המחזיק ביד אחת סלע גדול וילדה הניצבת מעל מאגר מים שממנו נשקפות שתי ילדות. אלה אחדות משלל התמונות הביזאריות שמשולבות לאורך הספר “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” מאת רנסום ריגס.

רב המכר האמריקאי שיוצא עתה לאור בישראל בהוצאת כתר, בתרגום של טל ארצי, משונה בעברית לא פחות משהוא מוזר בשפת המקור. לעתים נדמה שהעברית רק מעשירה את המוזרויות שבו, באמצעות אסוציאציות והקשרים שהיא מיטיבה לייצג.
לא קל להגדיר את הסוגה שאליה משתייך הספר או את הגילים שהוא מיועד להם. זוהי יצירה החוצה את הקווים בין עולמות המתח והמסתורין לטריטוריית האימה. על העטיפה האחורית של הספר המתורגם לעברית נכתב כי הוא מיועד לבני 12 ומעלה, אך נראה שהוא מתאים לגיל מבוגר יותר, אולי כגילו של הגיבור, ג’ייקוב, שהוא בן 15 בפתח העלילה. גיבור משמעותי נוסף הוא סבו של ג’ייקוב, אייברהם פורטמן.

מתוך "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים"

בפתח הספר לא נמצאים השניים בתקופה מוצלחת בחייהם. הנכד, בראשית חייו הבוגרים, עובד באחד מסניפי רשת בתי המרקחת שבבעלות משפחת אמו וסובל מכל רגע; הסב, בסוף ימיו, לוקה לדעת סביבתו הקרובה בדמנציה.

השוואת אייברהם וג’ייקוב לגיבורי המקרא הפטריאכליים מתבקשת. הספר מוקדש כולו להיבטים שונים של עולמות מנוגדים - זקנה לעומת נעורים, יהודים מול גרמנים, אירופה אל מול העולם החדש, וכמובן העולם הרגיל לעומת זה “המשונה” - דבר ההופך את דמותו המיתולוגית של אברהם המקראי לטעונה. ואכן, הבחירה במי שנזכר במקרא גם כאברהם “העברי” - אם משום שבא מעבר הירדן ואם משום ש”כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד” - תואמת יפה את הדימוי הדיכוטומי־תמיד של העולם, שאותו מציג ריגס.
בפתח הדבר מציין ג’ייקוב כי בדיוק כשעמד להשלים עם העובדה שחייו יהיו שגרתיים התחילו לקרות דברים בלתי שגרתיים. “הראשון שבהם זיעזע אותי עד עמקי נשמתי”, הוא מעיד. “וככל אירוע שמשפיע עלינו לנצח חילק את חיי לשניים: לפניו ואחריו”.

למעבר בין עולם האתמול לעולם המחר אחראי פורטמן ‏(“איש השער” או “איש הנמל”‏). הסב מתקשר אל סניף הדראגסטור שבו נמצא נכדו ‏(צעד מתוכנן ושקול למדי בשביל מי שנחשד כסנילי‏) ומתחנן שיגלה לו היכן המפתח לארון הנשק שבביתו. “הם בדרך אלי”, טוען אייברהם, “אני לא יודע איך הם מצאו אותי אחרי כל השנים האלה, אבל הם מצאו אותי”. ג’ייקוב מנסה להרגיע את סבו ומדגיש באוזניו כי המפלצות אינן בדרך אליו. “הרגת את כולן, שכחת?” הוא שואל.

מתוך הספר

מי הן המפלצות, שאותן תיאר הסב באוזני נכדו מאז שהיה ילד ועתה הגיעו אל ביתו שבפלורידה? בפתח הספר תיאר ג’ייקוב את פולין שממנה הוברח הנער היהודי אייברהם לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המפלצות ששרצו בפולין היו לדברי הסב “איומות עם גב כפוף ועור רקוב ועיניים שחורות”. הקורא מובל כך באופן מניפולטיבי להאמין שהיו אלה מפלצות נאציות וכי הן לא הרפו מעולם מתודעתו של הניצול היחיד למשפחת פורטמן. האם עתה, לעת זקנתו, שבים הסיוטים הללו ורודפים אותו?

כל מה שנראה צפוי ונדוש ב”מעון של מיס פרגרין לילדים משונים” מתגלה כמתעתע ובדיוני, ממש כמו התמונות המשונות ‏(הלקוחות מאוספי וינטג’ ממקורות מגוונים‏) שמשולבות ברצף העלילתי.

בספר של ריגס איש דור הביניים לא מכונה יצחק אלא דווקא פרנק. זהו אביו של ג’ייקוב, המייצג דמות כאובה ופגועה של דור שני לניצולים. פרנק הוא בן לאב שהעדיף לשמור לעצמו את מה שעבר ואת מה שראה “שם”, מהעבר השני; מי שכישוריו הרגשיים בכלל והמשפחתיים בפרט מעולם לא הבשילו ותמיד נותרו מעוותים. לפרנק, שנכווה קשות מיחסו של אביו, נותר להתבונן מהצד במערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בין בנו לבין אביו.

ג’ייקוב הוא שמתוודע לסופו המר של הסב, בסצינת אימה המתרחשת בפאתיה של שכונת מגורים מנומנמת בפלורידה. הוא מוצא את אייברהם, פצוע קשה, בחורשה סמוכה לביתו, ממלמל בכוחותיו האחרונים משפטים בבליל של אנגלית ופולנית. “תיסע לאי... פה מסוכן”, לוחש הסבא, “תמצא את הציפור. בלולאה. בעבר השני של הקבר של הזקן. 3 בספטמבר 1940”.

הסב מת מפצעיו וג’ייקוב רואה לרגע את מי שרצח אותו. זהו יצור מפלצתי. עיניו צפות בנוזל כהה, עורו המקומט והשחור כפחם תלוי כקפלים רופסים על גופו הכפוף ומפיו מתפתלות לשונות רבות.

מותו של הסב והמפגש עם המפלצת מטילים את ג’ייקוב אל סחרור נפשי מסוכן. הסביבה ממהרת לאפיין את המשבר כתגובה פוסט־טראומטית, אך ג’ייקוב מתאושש לבסוף ומחליט לנסות להתחקות אחר המסתורין. ערימת התצלומים המשונים שאייברהם שמר בקופסת סיגרים בביתו היא “עדות”, גם אם מפוקפקת, לטיפוסים המיוחדים שעליהם סיפר לנכדו בילדותו. הילדים המשונים הללו התגוררו עם אייברהם במעון לילדים, שפעל על האי הקטן קרנהום שבוויילס וג’ייקוב נחוש בדעתו להגיע לשם.

אלא שמה שסופר לג’ייקוב כשהיה בן שש ונשמע אז קסום ודמיוני ומסעיר נהפך עם השנים לגרוטסקי. ג’ייקוב הנער הבחין בנקל בתחבולות שבאמצעותן הוכנו התצלומים: בעזרת חשיפת יתר והסתרות. הסלע שהרים הנער “החזק” ויקטור היה ככל הנראה ספוג או גבס; וברור שמישהו החזיק בהיחבא את הילדה שנראית בתצלום אחר מרחפת באוויר. המשפט “אתה לא צריך להאמין לסיפורים שלי! יש לי תמונות”, ששמע מסבו בילדותו, קיבל עם הזמן משמעות מביכה.

פעלולים לוגיים

צריך לשבח את ריגס על העיסוק המעמיק שלו בייצוג מציאות אל מול זיכרון היסטורי, בספר נוער מותח וסוער. “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” שומר על רמה גבוהה של אדרנלין אצל הקוראים. האופן שבו המחבר מצליח לטעת ספק בכל מה ש”מתועד” בעין ובמצלמה, כמו במרבית המוסכמות החברתיות שמייצגים הוריו של ג’ייקוב, משובב נפש.

הרצח הברוטלי של הסב מוביל אל חלקה העיקרי של העלילה, המתרחש באירופה. ג’ייקוב מצליח לשכנע את הוריו כי ביקור באי קרנהום יסייע לו בעיבוד החוויה הקשה שעבר. אביו פרנק מחליט להצטרף אליו. ההפלגה של האב ובנו אל האי המבודד בוויילס היא לא רק מעבר פיסי בין העולם החדש לעולם הישן ‏(ושיבה אל העבר‏), אלא בעיקר מסע אל מחוזות הפנטסיה, שבהם מתמקם הסיפור באופן מובהק.

מבלי לחשוף את העלילה המפותלת די לציין כי עם הגיעם אל האי מגלה ג’ייקוב מציאות הפועלת בממד זמן נפרד. ריגס, כך נראה, לא מודאג במיוחד מהפרדוקסים שפעלולים לוגיים מסוג זה מעוררים. התפרים בעלילה נטוו לעתים בצורה נחפזת, אך העיקר שהגיבור הצעיר שלו מקבל הזדמנות לפתור כמה מהקונפליקטים באישיותו של הסב שכל כך אהב.

כבשים שרוטשו, אדם קדמון שגופתו שרדה באורח מופלא בבצות הזפת שעל האי וכמובן הביקור במעון שבו גדל אייברהם - ההתרחשויות על האי קרנהום כה מסעירות עד שאף אחד מהקוראים בוודאי לא יתפלא לגלות כי מרבית תיאוריו של הסבא המשונה של ג’ייקוב, על אודות המקומות והאנשים היוצאי דופן שהכיר, היו אמת לאמיתה. תראו בעצמכם בתמונות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ