טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרי ילדים לחנוכה: לטפס ולכשף

הילדים כנראה לא יסתפקו בספרים במקום דמי חנוכה, אבל לצדם אפשר לנסות לעניין אותם בכמה יצירות מומלצות

תגובות

בין שהמקור למנהג דמי חנוכה הוא נוצרי, בשל הסמיכות לחג המולד, ובין שמטרתו לחבב על הילדים את החג, ואפילו לחנך אותם לצדקה, המעות נהפכו מזמן לשטרות. למי שיבחרו להשקיע את הכסף בספרים מובאים כמה ספרי ילדים מומלצים.

 

מעלה מעלה מעלה

בין עמודי הספר המקסים שחיברה נועה בקר, "לילה מטפסת למעלה" (הקיבוץ המאוחד), מופיעים זנים שונים של צמחים מטפסים, מעשה ידיה של המאיירת שירה קורח. גם גיבורי הספר, הילדה לָילה והחתול שלה דומא, הם חובבי טיפוס מושבעים. בסופו של עניין נחלץ לעזרתם מטפס נלהב פחות, אביה של לילה, המוריד אותם מהגג שעליו נתקעו.

רפרפ

בקר היא מספרת סיפורים ובובנאית (מפעילת בובות תיאטרון) ובסיפור שלה ניכרות האיכויות הללו. העלילה מתקדמת בשלבים מדודים, בקצביות השומרת על ערנותם וסקרנותם של השומעים. "לילה אוהבת מאוד את דומא וגם אוהבת מאוד לטפס. על מה היא אוהבת לטפס? על סולמות". ההתקדמות של לילה במלאכת הטיפוס ("כשלילה למדה לספור עד שלוש היא עלתה שלושה שלבים! אחת, שתיים, שלוש") מועצמת באיוריה של קורח. מהר מאוד לילה לומדת לספור עד עשר. באיור נראה סולם גדול ועליו דמות שפורצת את גבולות העמוד. קרוב לוודאי שזוהי לילה, המטפסת על הסולם לבדה, בלי שאיש רואה.

יום אחד דומא הולך לאיבוד. כשלילה מגלה שהוא טיפס על גג גבוה ומפחד לרדת היא ממהרת בעקבותיו ועולה בסולם. אט-אט מתגלה בפניה מראהו: "בשבע לילה ראתה את האוזניים של דומא", בקר מותחת את העלילה, "בשמונה את העיניים הכחולות שלו. בתשע את השפם שלו ובעשר כבר ליטפה את החתול שלה".

העלייה בשלבים או "הטיפוס למעלה" שמופיע גם בשם הספר (וכי יש טיפוס שאינו למעלה?) הם כמובן סמל להתבגרות, תהליך שגם האב מודע לו. בקר מתארת את האב כאיש "גדול וחזק", שאינו מפחד לטפס על סולמות וגם לא מפחד לרדת. קורח משרטטת איש מקריח וממושקף, איש "רגיל", שבעבור לילה הוא אב (כמעט) כל-יכול.

אביה של לילה כועס שטיפסה לבדה על סולם, אך ממהר לחלץ אותה ואת החתול מהגג. לפני השינה הוא מציין באוזני בתו כי שם לב שהיא יודעת לספור עד עשר. הילדה, שממהרת להדגים את יכולתה, נרדמת תוך כדי ספירה. האיור שחותם את הספר מובא ממעוף הציפור, או אולי מראש הסולם, מנקודת מבטו של האב המשכיב את בתו לישון.

רפ1

דומה שלא ניתן לקרוא את "לילה מטפסת למעלה" בלי להתייחס לשירה של תלמה אליגון-רוז, "לאבא שלי". בשיר, שעם הזמן דבקה בו משום מה אסוציאציה היתולית, הסולם המגיע "כמעט עד שמים" מחבר בין העולם הארצי לעולם השמימי. אביה של המחברת מת לנגד עיניה כשהיתה נערה. קריעתו הפתאומית מעולמה מעניקה למלות שירה של אליגון-רוז משמעויות מורבידיות עגומות. אצל בקר, לעומת זאת, הסולם אינו מתקרב לשמים. יש בו עשרה שלבים צנועים וארציים, כאלה המאפשרים לאב ולבתו לתרגל יחד טיפוס וירידה.
(כתבה נועה בקר, איירה שירה קורח. הוצאת הקיבוץ המאוחד)

אני, בצבע

אוסף חדש, מהספר "והילד הזה הוא אני" ומהספרים שיצאו לאור בעקבותיו, כולל 90 משיריו של יהודה אטלס. ההוצאה החגיגית, 35 שנים לאחר שנכתבה הקלאסיקה הישראלית המקורית, מובאת בפורמט גדול, המחזיק 114 עמודים. דני קרמן, שאיוריו הודפסו במקור בשחור-לבן (רק החלונות הובאו אז בגוונים שונים), צייר אותם מחדש, בצבע. עוד תוספת משמעותית היא אחרית הדבר, שכתב חוקר ספרות הילדים יהודה אטלס על המשורר והמחבר יהודה אטלס.

"קצת קשה לי להיות הנחתום המעיד על עיסתו", מעיד המבוגר המנוסה, זה שכתיבתו ("הייתי רוצה שיידעו כולם שיש ילד אחד בעולם והילד הזה הוא אני") היא שיר הלל לראיית העולם הילדית, האגוצנטרית במובנה היפה, שמתמצית היטב במלה "אני".

רפ2

למרבה השמחה, אטלס מתגבר על הקושי ומעיד על עצמו. הוא מספר על הדחפים שהובילו אותו לכתוב ¬ רצונו לשמר את זכר הדברים שקרו לשני ילדיו, קנאתו בחברו יורם טהרלב שהוציא ספר שירים מחורז ותחושתו שיש לו "מה להגיד".

גדולתו של אטלס, שהצליח לתעל את קנאת הסופרים כדי להשתתף ביצירת תת-ז'אנר מקורי, המצליח לתעד אותם דברים משובבי נפש שהורה רואה אצל ילדיו ושומע מהם. אטלס ניפה בדייקנות את החוויות היום-יומיות לאמירות קצרות וקולעות של אמת צרופה. רבות מהן מייצגות מעין היגדים גנריים, הקולעים למנעד רחב של תחושות וחוויות. הילד החולם שהוא עומד עירום מול קהל או זה החושש שיאבד את אמו בהמון מייצגים חרדות אוניברסליות; הבכי שמתעורר מחדש אצל מי שקיבל מכות בבית ספר ¬ ומאז נרגע ¬ ברגע שהוא רואה את אמו; או הקביעה מכמירת הלב, כי גם בגיל "80 שנה, תמיד אני אבקש מאבא שיספר לי לפני השינה" ¬ כל הקביעות הללו מוצאות אוזן קשבת והזדהות רבה כמעט אצל כל "אני" ו"אני", בגיל שמונה ובגיל 80.

("והילד הזה הוא אני ¬ אוסף ראשון מתוך ספרי והילד הזה". כתב יהודה אטלס, צייר דני קרמן. הוצאת כתר)

בוז לארץ השעמום

בין אייבי (Ivy) לבין (Bean) לא היתה שום כימיה בהתחלה. אך שתיהן בנות שבע ושתיהן "נראות נחמדות" וזה הספיק לאמהות שלהן כדי להמליץ שיתחברו. "כולם לעלות! הרכבת הבאה לארץ השעמום יוצאת עכשיו", צועקת בין ב"אייבי + בין" כשנמאס לה מהפצרות אמה שתשחק עם הילדה החדשה שבבית ממול, והאם מחליטה להרפות.

רפ3

ה"משהו שמשנה את דעתה" של בין הוא היום שבו היא מגלה שאייבי עוסקת בלימודי כישוף. "לא ידעתי שאפשר ללמוד להיות מכשפה", היא אומרת לשכנתה, שנראית לה פתאום הרבה פחות משעממת. "אני לומדת", משיבה אייבי. "אני בטח יודעת יותר מרוב המכשפות מלידה בגילי".

מתברר שאייבי מתרגלת כישוף שיהפוך אותה לבלתי נראית והוא מצריך שימוש בצפרדע מתה. כילדה נחמדה אייבי יודעת ש"להרוג צפרדע זה נורא אכזרי". לכן היא חפרה בריכה בחצר והיא מקווה שתגיע למקום צפרדע, שתמות שם באופן טבעי.

בין כל כך מתפעלת מתוכניותיה של אייבי, שהיא סולחת גם כשהיא מבינה שתיכננה לנסות עליה את אחד הכישופים. שתיהן מתעלות את הזעם שלהן ביעילות לאחותה הגדולה של בין, ננסי, ומניחות את התשתית לסדרה, שארבעת הכותרים הבאים שלה כבר בתהליכי תרגום לעברית.

("אייבי + בין". מאת אנני ברוז, איירה סופי בלקול, תירגמה עטרה אופק. הוצאת כתר)

!!!

שמה של הסדרה "אני קורא" כמעט מבקש שיוסיפו לו סימן קריאה! הסדרה, ובה 20 ספרונים, מוקדשת לילדים הנמצאים בשלב הרכישה של מיומנות הקריאה. ההתרגשות המלווה את תחושת ההצלחה בשלב הזה היא עצומה והיא גולשת משלל התנועות בעברית אל סימן הקריאה!!!

הסדרה נחלקת לחמישה שלבים, שכל אחד מהם מוקדש לתנועה אחרת. אוגדן ובו ארבעה ספרונים, המאופיינים בדמות ראשית ייחודית, מוקדש לכל שלב. העלילה קצרצרה ופשוטה והיא מורכבת משמונה משפטים. כך למשל האוגדן הראשון מתמקד בתנועות פתח וקמץ ובדמותו של כשכש הכלבלב; האוגדן השני מוקדש לחיריק ובמרכזו הילדה ציפי; השלישי עוסק בצירה ובסגול ובדמותה של בצת המפלצת.

גלית חזק וענת שפר, שיזמו את הפרויקט (בליווי מקצועי של הד"ר מאירה איזנהמר), היטיבו לאבחן כי סוגת הספרים המיועדים לשלב רכישת הקריאה סובלת ממחסור אמיתי בהיצע איכותי. במשך השנים יצאו לאור בעברית כמה סדרות שמטרותיהן דומות, אך בדרך כלל הן סבלו מעודף דידקטיות ומרמה לא גבוהה דיה של טקסטים ואיורים.

רפ4

המאייר שחר קובר העניק לספרונים בסדרת "אני קורא" נפח ועניין. מטבע הדברים קשה לעצב דמות של כלבלב, היפופוטם או ילד ממציאן בשמונה משפטים. חשיבות האיורים בספרונים כאלה גדולה במיוחד, שכן הם מעבים את העלילה, שנגזר עליה כנראה להתאפיין בדלות מסוימת של החומר ("כשכש מצא נעל; כשכש תפס וזרק; כשכש לעס ולעס"). התענוג של לומדי הקריאה, הן משמיעת הסיפור ומעקב בעיניהם אחר המלים והאיורים והן מהקריאה העצמאית כשזו מתאפשרת ¬ רב.

(סדרת "אני קורא" כתבה גלית חזק. אייר שחר קובר. הוצאת כנרת ואיגואנה)

ציירי לך טיפש

סדרת "For Dummies" היא אחת מסדרות ההדרכה המצליחות ביותר בעולם. בהוצאה האמריקאית מתפארים בכ 250 מיליון עותקים מודפסים של יותר מ 1,800 כותרים, בשפות רבות. המדריך הראשון, שיצא בתחילת שנות ה 90, הוקדש לתוכנת DOS. כמוהו, גם שאר המדריכים, בין שהם עוסקים בבישול, בצילום או ברפואה (למשל המדריך לכימותרפיה ולהקרנות), נועדו להקנות לקוראיהם מידע בהיר ומקיף ככל האפשר.

"רישום בקלי קלות" הוא מדריך לימוד עצמי מפורט ושיטתי, המבטיח לשתף את קוראיו בכל מה שעליהם לדעת כדי לרשום. כרגיל בספרי הדרכה עצמית הוא מבטיח לעשות זאת "צעד אחר צעד" ¬ מטיפוח האגו והביטחון העצמי, דרך הקניית הרגלי עבודה ואופן בחירת החומרים ועד ללימוד מעשי של טכניקות הרישום עצמן, הן על נייר והן בשדה הדיגיטלי.

רפ5

הבחירה שלא להסתבך בעברית עם תרגום הכינוי Dummies (אולי מחשש שהקורא הישראלי יבין אותו כפשוטו וייעלב) הובילה לכותרת אופטימית מדי. המחברות ¬ האחת בעלת תארים באמנות מעשית ותיאורטית גם יחד והשנייה אמנית אוטודידקטית, העוסקת בין היתר בציור קלסתרונים משטרתיים ¬ מבטיחות תוצאות. הן קובעות שרישום הוא "יכולת ראשונית ואוניברסלית" וכי התשוקה האמנותית "טבועה בנו מילדות", אבל בשום שלב אין הן מבטיחות שזה יהיה קל.

קלי קלות? לימוד החומר התיאורטי והתרגול המעשי צפויים להיות מלאכה מאומצת. נחמד לכן שהמחברות בחרו להקדימם במלים הבאות: "חשבו על חמשת הפרקים הראשונים בספר זה כעל הגרסה האמנותית של תא הטלפון שמשמש את סופרמן כחדר הלבשה, שבו הוא נהפך מאדם רגיל לגיבור-על". הנמשל הוא הקוראים. אם יקראו את חלקו הראשון של הספר בדקדקנות ייהפכו למעין גיבורי-על אמנותיים, שיוכלו לרשום בחופשיות וכרצונם; ואם לא ¬ יוכלו לנסות להמשיך ולקרוא את שאר 250 עמודי המדריך.

("רישום בקלי קלות" - Drawing for Dummies. מאת ג'יימי קומבס וברנדה הודינוט, מאנגלית ענת אביב, הוצאת מטר)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות