למה לאכול בבית אם אפשר לזלול במסעדה המשפחתית

יש ילדים שלא צריכים להסתפק בשניצל ופתיתים. ילדי השפים אוכלים מכל העולמות

דפנה ארד
דפנה ארד

פעם ילדי המכולת היו מושא הקנאה השכונתי, עם גישה ישירה לערימות של ממתקים וקשרים עם המחסנאי והקופאי. כיום אלו ילדי המסעדות, ילדי השפים והמסעדנים שיכולים לאכול במסעדה כל יום במקום ארוחת ערב, ויש להם גישה לקודש הקודשים: המטבח. שיחה עם אחת שמדברת על זה, ואחד שעושה את זה.

האני נאבלוסי, בן 5

האני דובר ארבע שפות: ערבית שפת אם, עברית, צרפתית שלמד ב"קולז' דה פרר" ביפו, ואנגלית שהוא לומד לקראת מבחן קבלה לבית ספר יסודי בסגנון בריטי. יש לו גם חשבון אינסטגרם פעיל וכמובן פייסבוק, אבל אתי הוא כמעט לא הסכים לדבר. מפעם לפעם שלח אלי חיוך, הקשיב לשאלותי, לפרקים ענה תשובות בערבית שקטה וממולמלת, או בעברית קצרה ונחרצת, ובעיקר ברח מהשולחן כדי להתעסק בדברים הרבה יותר חשובים: עבודה, עזרה, שירות, בישול ואפייה.

האני קצוץ השיער ושופע הסטייל הוא נכדו של נעים חג' כחיל, שמפעיל ארבע מסעדות ביפו ומתכנן התרחבות לסניף בלונדון. כיום אמו אירין מנהלת את המסעדות, אביו ג'יי-אר עובד בהן, והאני מתייחס אליהן כאל מגרש המשחקים הפרטי שלו.

אירין נאבלוסי מספרת שהיא מבשלת בשבילו, אבל אם משהו לא מוצא חן בעיניו הוא לא מוכן לאכול. במקום זה הוא יוצא מהבית, יורד לאחת המסעדות המשפחתיות ומזמין חצי מנת שווארמה, או פותח שולחן. "כמה שהוא רזה, אנחנו מסתכלים במצלמות האבטחה ורואים אותו עובר ממסעדה למסעדה למסעדה, מציק לכל העובדים ולא מפסיק לאכול", היא מגלה.

הפגישה עם האני ואמו מתקיימת בסניף שבכיכר השעון ביפו. עם התיישבותו של הילד לשולחן, בשעת אחר צהריים חורפית, מוגשות מיטב המנות הראשונות של המסעדה, שמקיפות את צלחתו הריקה. סלק שמעליו עיגולי גבינת פטה ועיטורי נענע בשמן זית; סלט קצוץ של פטרוזיליה, אגוזים, פלפלים, צנוברים, סומק, לימון ושמן זית; פרוסות סברס עם שקדים קצוצים, פטרוזיליה וכדורי לבנה כבושים; מטוגנים בצורות שונות, כמו פטייר ממולא בתרד, כדורי זיתים מצופים בשומשום, גבינת חלומי מטוגנת, פנכת עולש בר. האני מסתכל מסביבו ושולח יד לכדורי הלבנה הבוהקים. לוקח שלושה לפיו ואז עוזב את השולחן, נכנס למטבח וחוזר עם צלחת מלאה בכדורי לבנה, שהוא אוכל לאט לאט, בסכין ומזלג. לאחר שהצלחת מתרוקנת הוא ממהר לעמדת הסלטים ומרים בכף, בעדינות ובזהירות, חמישה תפודים חמים הצפים בשמן צהבהב. הוא אוסף אותם על צלחת ומצליח להגיש לעצמו את המנה לשולחן, מבלי שעפה טיפה. הוא מתיישב ואוכל, הפעם בלי עזרת סכין, תופס תפוד במזלג ודוחף את כולו לפה. "בהצלחה", אומרת לו אירין, ומקווה בדאגה שהוא יתמודד עם התפוד האימתני.

אירין, לבושה היטב בז'קט בהיר וצעיף תכלת דקיק, מספרת על עצמה: "עבדתי חמש שנים בבנק הפועלים, יש לי תואר ראשון במינהל עסקים ובקרוב אני מתחילה תואר שני. רציתי לעבור הכשרה בייעוץ השקעות, אבל בלית ברירה לקחתי את המושכות של ניהול המסעדה, כי אבא שלי התעייף ורציתי לעזור לו. זה ביזנס מצליח. אצלנו בעדה מסתכלים על זה כחריג, שאשה מוסלמית מנהלת את העסק. מסתובבת בין העובדים, שואלת ומעירה. אבל אני מודרנית. בת 30. מה שטוב לי אני עושה. מה שלא טוב לי, קמה והולכת".

יש לה המון תוכניות לעתידו של האני, אבל כרגע חלומו הוא להיות טבח. בינתיים הוא למד איך להכין בעזרת אמא חביתת ירק ואורז. בכל הזדמנות שהוא במסעדה הוא עורך שולחנות, פורש מפות נייר ועוזר בהגשה.

האני משתעמם במהירות משיחות המבוגרים. הוא מסתודד עם המלצר החביב עליו, שמו גם כן האני, ומתפלח לאזור הפיתות במטבח, להשתעשע עם הבצק ולהתחמם בחום הטאבון. אירין מבקשת ממנו להפסיק להציק לעובדים. האני מלשין על אחד מהם, "הוא בכלל לא עובד, הוא רק יושב שם ומשחק". כשהוא חוזר לשולחן אמו מבקשת ממנו לספור עד 10 באנגלית, ואז בצרפתית, ואז לשיר “פאפא נואל”, והוא מסכים, מבצע ואז בורח למטבח וחוזר בידיים מלאות. "למה אתה צריך ארבעה מזלגות?" שואל אחד המלצרים את האני. "עזוב אותי, אני יודע מה אני עושה", הוא אומר. כולם מצחקקים לעצמם. האני מחלק את המזלגות על פני השולחנות, חוזר לשבת, גומר לאכול את התפודים שלו ואז מפנה את הצלחת למטבח. לאחר כמה דקות הוא חוזר עם מנה שצילחת בעצמו. כף גדושה בממרח אבוקדו וחמישה מלפפונים חמוצים ומעליהם הר של תבלין בהרט ופלפל שחור. הוא גאה ביצירתו ומתיישב לאכול אותה. שוב העדיף להתעלם מהמנות שעל השולחן ולאכול מה שבא לו. "הוא חולה על חמוצים", אומרת אירין.

עכשיו האני מתלבט אילו מנות בשר להזמין, הולך לאזור הגריל ובוחר מהמקרר שיפוד לבבות עוף יפה וקבב בשרני על מקלות קינמון. הטבח מרים אותו, כדי שיניח את השיפודים שבחר על הגריל. לאחר מכן הוא מרחיק אותו מהמקום ומדליק את האש.

האני לא חוזר לשולחן. הוא באזור הפיתות. לוקח פיתה מוכנה ומחזיק אותה על קצה הטאבון. "רק שלא יישרף", נחרדת אירין כשהיא תופסת אותו. הוא עומד על קצות האצבעות כדי להגיע לזעתר ואז מפזר אותו בערימות על גבי הפיתה. מלצר מעביר הזמנה שמהדהדת ברמקול המטבח והאני נבהל. "מי זה?" בהמשך מגישים לו ווקי טוקי ומעבירים לו מסרים ישירים מהמטבח. עכשיו הוא מציץ אל תוך הטאבון, מחזיק את הפיתה בלי לשים אליה יותר מדי לב, וכל הזעתר נוחת על חולצת הפולו החלמונית שלו. הוא מנקה עם היד מהר ואז לוקח עיגול בצק תפוח וזורק אותו לתערובת התבלינים, חובט בו ומקבל ריקושטים של זעתר שעפים על בגדיו. "חלאס!" אומר לו הטבח ומסביר לו כיצד מעבירים את הבצק מיד ליד כדי למתוח אותו. אחרי עוד שלל התרחשויות, האופה סוחב אותו לכיור כדי לשטוף ידיים.

"הוא מרגיש כמו בבית פה, לכולם יש סבלנות בשבילו ועוזרים לו. במיוחד האני", אומרת אירין, ומתכוונת להאני הגדול. כשבנה מתקרב היא מבקשת ממנו להביא לה בקבוק מים והוא רץ למטבח. "בבית אם אני מבקשת ממנו לעזור לי ולהביא חיתול או בקבוק הוא אומר 'סליחה? אני לא עובד בשבילך'", היא אומרת וצוחקת. "איזה ילד! חבל שכל החולצה שלו התלכלכה עכשיו".

אחרי מנת הבשר, אירין מזמינה קינוחים, אבל הוא לא מצטרף. "אני רוצה לעבוד!" האני אומר, ורודף אחרי האני הגדול, עוזר לו לערוך שולחנות. כשמגיעה כנאפה הוא משתעמם. "הוא ילד מיוחד, שבכלל לא אוהב מתוק ולא ממתקים", מסבירה אמו. יום אחד כל זה יהיה שלו, והוא יהיה מוכן ביום הזה. כל מה שילמד בבית הספר לא ישתווה למה שהוא לומד במסעדה: איך משתפים פעולה, איך מבשלים מאכלים מסורתיים, מהם יחסי עבודה תקינים, שירות ואחריות.

מיי אבגיל, בת 10

מיי אבגיל היא בתם של עופר, שף מסעדת “בויה” בנמל תל אביב, ושל וונג הונג אבגיל, עובדת היי-טק במקור מצפון סין. הונג אמנם אינה טבחית, אבל היא מכינה דים סאם לערבים מיוחדים במסעדה על בסיס מתכון משפחתי.

מיי דוברת שלוש שפות בצורה שוטפת: אנגלית, סינית ועברית. לאחרונה התחילה ללמוד ערבית בבית הספר. היא אוהבת רשימה ארוכה של מאכלים: קלמרי, פיצה, גבינת פיקורינו, סלטי חסה, פסטה, סטייק, קרפצ'יו, סלמון טונה ושרימפס, וכמובן אוכל סיני מבית אמא. נודלס סיני, דים סאם ומרק אורז. "נכון זה נשמע מוזר ומגעיל? אבל זה לא. לא נראה לי שתרצי לדעת מה זה... אבל אני אגיד. זה אורז עם מים. בלי פלפל או מלח. בבוקר מגישים את זה חם, עם ביצה, זה מחמם את הבטן, יאממי", היא טופחת על החולצה הורודה שלה, שעליה מצוירים כלבלבים.

ניסיונותיה במטבח דלים למדי, לפי שעה: "בינתיים בישלתי אורז מוקפץ עם ביצה. בבוקר אבא מכין לי את האורז ובצהריים אני מוסיפה רוטב סויה וביצה".

"היא מאוד ביקורתית לגבי אוכל", מספר אביה.

מיי: "אבא שלי יודע מה הוא אומר. למשל במסעדות אני תמיד אומרת בסוף אם אהבתי או לא אהבתי. לא בקול רם, בסוד. אמא לקחה אותנו למסעדה סינית שיש בה עובדים סינים והזמנתי אווז והוא היה ממש לא טעים".

עופר: "זאת המסעדה הסינית הכי טובה בישראל".

מיי מסבירה: "כשאתה יוצא משם אתה מסתחרר מרוב שמן".

מיי נזכרת: "פעם אחת הלכנו למסעדה בסין והגישו לנו בשר חי, והיה דלי כזה שהכנסנו אליו את הבשר והוא יצא מבושל ומעושן".

עופר: "כן, זה נקרא הוט פוט. כמו פונדו סיני. בבית עשינו את זה כמה פעמים, אבל בישראל זה לא יעבוד".

מיי מוסיפה: "ראיתי שם גם צב שוחה בתוך אקווריום".

למה לדעתך הוא היה שם?

מיי: "הם בטח אוכלים אותו. בטח אם אני אחזור לשם אני אגלה שם את התינוק שלו והוא כבר לא יהיה שם".

היית אוכלת צב?

מיי: "כן, אבל לא נראה לי שזה טעים. צבים הם בטח מאוד אטיים בפה. בטח רק אנשים אטיים אוכלים אותם", היא מתבדחת.

מה את מבקשת שישימו לך בכריך לבית הספר?

מיי: “כל יום יש ממרח שוקולד. אבל לפעמים נמאס לי אז אבא שם לי סלמי, מדי פעם אבא שם לי בשקית בורקס. לפעמים כשאני רעבה אני חושבת על העניים שאוכלים מהפח זבל. אני קוראת עכשיו את הספר 'בן המלך והעני'”.

עם מי משניהם היית מתחלפת?

מיי: “הכי טוב לי כמו שאני, אבל אם אלה היו האפשרויות הייתי מתחלפת עם העני”.

עופר: “מי רוצה להיות עני כזה? זה קשה, אין אוכל, צריך לבקש כסף מאנשים”.

מיי: "הייתי מעדיפה להיות ענייה כי כשאתה נסיך אתה לא חופשי".

הברמן טל פדרמן אומר: "אתה רואה עופר, הילדה הזאת יודעת על מה היא מדברת". ועופר מחבק את בתו.

מיי מזמינה קרפצ'יו ואז פורצת בסדרה של שאלות: "מה זה בכלל קרפצ'יו? קרפצ'יו זה בשר? זה מין סוג של סלמי? מה זה? ומה זה שייטל?” אביה עונה לה בסבלנות. בינתיים היא לוקחת את המסטיק שבפיה ועוטפת אותו במפית, ואז הולכת על ברכיה מכסא בר אחד לשני, מנסה לזרוק את המפית ישירות לפח הזבל, מחטיאה ומתנצלת. "אני כבר מומחית בללכת על כיסאות", היא מתגאה.

הקרפצ'יו מגיע. מיי מעירה: "חסר לי הלחם הקרפצ'ואיני הקרנצ'י. טל, איפה הלחם?" והברמן מגיש לה צלחת של טוסטונים. קודם כל היא אוספת בידיה את חתיכות הפרמזן ומכרסמת אותן. "הפרמזן מאוד טעים לי!" היא אומרת. ואז היא אוספת באצבעותיה את הבשר הדקיק, ומעט מתלוננת, "חסר מלח? או שבגלל המסטיק שהיה לי בפה? הוא היה בטעם מנטה", היא מספרת ליושבים על הבר.

כללי הנימוס חשובים לך?

מיי מודה שלא, צוחקת קצת וממשיכה לאכול בידיים.

בזמן שהיא אוכלת, אביה מספר: "מיי היא ילדת ‘בויה’. בתור תינוקת הייתי מושיב אותה על הבר. כשהיא היתה בת שנה היא כל הזמן היתה פה אתי כי אמא שלה טסה הרבה לסין. אחרי זה, כשגדלה, היתה עוזרת, מקפלת מפיות, מסתובבת, עוזרת למלצרים. היא מאוד גאה במסעדה. בחמישי, בערבי דים סאם, היא עוברת בין השולחנות ומסבירה וממליצה על הדים סאם. היא כל הזמן מתלוננת על מנות שירדו מהתפריט, כמו שייטל אדום וספריבס".

מיי: "זה בכלל לא הוגן! אכלתי את הספריבס רק פעם אחת. טוב, חמש פעמים. לפעמים אני מבקשת לקבל את הסלמון בלי הרוטב עם הפלפל שאני לא אוהבת, אז מגישים לי בלי. אבל נראה לי שעושים את זה לכל אחד שמבקש".

עופר: "מגיל אפס היא אוכלת כל דבר, בודקת אותו ואוכלת בקפדנות. אפילו כשהיא אוכלת דגים אני לא מודאג שהיא תבלע קוץ, כי היא כל כך מסתדרת עם הכל לבד. שום דבר כזה אף פעם לא קרה לה".

אבל יש דברים שמיי לא אוהבת, כמו חציל ואבוקדו. "לעולם לא אוכל אבוקדו. אבל לפעמים אבא אומר שאני לא אקבל חטיפים בסוף הארוחה אם לא אוכל קצת אבוקדו, אז אני אוכלת קצת אבוקדו".

"נדמה לי שהיא פיתחה טראומה מהגן על כל מיני מאכלים. גם על טונה", מסביר עופר. "כן, נראה לי שהיתה עין של בן אדם בתוך הטונה בגן", מכריזה מיי בביטחון וכולם מופתעים. היא מסבירה, "היה בה משהו מאוד מוזר. לא מזמן אבא נתן לי לטעום טונה של הסופר ודווקא נהניתי. אבל אבוקדו זה עדיין בעייתי, כי אין לזה שום טעם".

מיי לוקחת תפריט ומקריאה ממנות הילדים, פיצה ופסטה. "אלה היו המנות ביום הולדת שלי שחגגנו פה. חברה שלי תמרי אוכלת הכל. אבל מצאתי את נקודת החולשה שלה. היא לא מוכנה לאכול כרוב סגול".

שתית פעם יין? ניסית קפה?

מיי: "פעם שתיתי יין. זה נחמד אבל קצת מר. קפה אף פעם לא שתיתי. אין לי בעיה עם פלפל חריף. גם בצל אני אוהבת, במיוחד מטוגן, אבל אני לא אוהבת סלק כי הוא מתקתק מדי".

ורגל קרושה?

מיי: "מה זה?"

עופר: "היא לא מכירה מאכלים כאלה, כי היא ילדה מזרחית. מהצד שלי יש לה סבתא סורית וסבא מרוקאי, ומהצד השני כולם סינים".

מה את אוכלת מול הטלוויזיה?

מיי: "כשאני מדליקה טלוויזיה אני לא אוכלת, אין לי כוח אפילו לזוז. אם אני לוקחת משהו לאכול אז אבא עוצר לי את הסרט, ואז אני ממשיכה אותו למחרת".

עופר: "אנחנו לא מרשים לאכול מול הטלוויזיה. כשאוכלים צריך לאכול כמו שצריך".

מיי: "אבל אומרים שלבנות יש אפשרות גם לאכול וגם לראות סרט".

עופר: "כן, באנגלית זה נקרא מולטי-טסקינג, האפשרות לעשות הרבה דברים בו בזמן. בכך נשים טובות. גברים הם כמו ציידים, רצים אל עבר מטרה אחת".

מיי: "אבל אם יציבו שתי מטרות הם לא יידעו מה לעשות. מה היה קורה אם אשה היתה צדה?"

עופר: "היא לא היתה תופסת. היא מתאימה לדברים אחרים, הרבה יותר מתוחכמים. אנחנו הגברים די מוגבלים".

כשתהיה גדולה מיי רוצה להיות במאית. היא חולמת ליצור סרטי פנטסיה בסגנון “ההוביט”. היא אומרת: "אמא לא מרשה לי לפתוח מסעדה. היא אומרת שכבר יש לנו שף בבית". ומוסיפה המלצה: "אם את רוצה לראות סרט מפחיד וגם מגעיל, תראי 'מטריקס'". ואז מתכון: "אם מישהו רוצה להכין משהו מאוד טעים בשנייה - כדאי לו לשים תותים עם סוכר בשמנת חמוצה".

אביה מציע להכין לה את המנה הזאת. אנחנו ניגשים למטבח, שם עובדים חותכים במרץ קלמרי. מיי בוחנת את קופסת התותים. "חבל שזה לא אורגני", היא אומרת. "זה ביו", אומר אבא, ואז חותך את התותים יפה, ומפזר סוכר בנדיבות, ומוסיף שמנת חמוצה ומחלק כפיות ושתינו טורפות את המנה בשלוש דקות.

עופר מסביר: "במטבח אני מרשה למיי להיכנס רק עד לקו של הקונדיטוריה. שם היא עוזרת בהכנת הקינוחים, בשקילות. מעבר לקו הזה זה מסוכן".

חוזרים למסעדה. אמה מסתכלת עליה בחיבה ואומרת באנגלית: "זאת בת של שף. ילדה של אבא". ומיי מוכיחה שהיא צודקת, קופצת על אבא מהכיסא שלה, מנסה להקיף בידיה את הכרס שלו ומרחמת עליו שהוא בדיאטה כך שהוא לא יכול לטעום את מנת התותים בשמנת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ