שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

לפני כמה שנים, במסיבת חנוכה בגן של נכדתה, נדהמה דר' טלילה אלירם לשמוע את הילדים והגננת שרים את השיר "Light a candle" של שרית חדד. "באמת, שכה אחיה. זה היה פשוט נורא", נזכרת אלירם, מוסיקולוגית מאוניברסיטת בר-אילן המתמקדת בחקר הזמר העברי. "בכלל, השירים שילדים שרים היום הם כל כך רדודים. הם כאילו נכתבים לילדים, אבל זה לא באמת העולם שלהם, ועובדה היא שהם לא נשארים. הילדים שרים אותם שבוע או שבועיים, כל זמן שהפסטיגל נמשך, ואחר כך שוכחים אותם".

מפח הנפש שהנחיל לה המפגש עם "Light a candle" גרם לאלירם לחשוב על השירים שהיא שרה כשהיתה בגן ובכיתות הנמוכות, אי-אז בשנות ה-40. "נניח, 'שיר לתעודה' (‘הו הביטו, התבוננו/ איך עברה לה השנה/ ובידנו, ובידנו/ התעודה הראשונה... מה זה אלף לא ידענו/ לא ידענו מה זה בית/ ועכשיו קוראים כולנו/ וכותבים בדיו ועט". מלים: נתן אלתרמן, לחן: יצחק אדל). או 'ילד ילד בואה', שבו הפרחים מנסים לפתות את הילד לעזוב את שיעורי הבית ולצאת לשחק” (“החבצלת: ילד, ילד, קומה!/ אל תכתוב ואל תקרא מאומה/ המחברת הניחה/ גם את הדקדוק השליכה// הילד: אל נא, חבצלת/ אל תהגי איוולת/ אם לא אדע מה זה 'מפיק'/ אקבל הן 'לא מספיק". מלים: ישראל דושמן, לחן: חנינא קרצ'בסקי). "אלה שירים שמשקפים את עולמם של הילדים", מתמוגגת אלירם. "זה היה נפלא אם הילדים של היום היו שרים אותם, אבל מי מכיר אותם עכשיו".

גן ילדים בסוף שנות ה-40. תקופת ה"אנחנו"צילום: כהן פריץ / לע"מ

"שיר לתעודה" ו"ילד ילד בואה" הם שניים מתוך 56 שירים שנכללים ב"ילד חן, ילדת חן", אנתולוגיה חדשה ונהדרת של שירי ילדים מהיישוב העברי בארץ ישראל, מהעלייה הראשונה ועד מלחמת העצמאות, שאלירם ערכה שיתוף רותי פריד, יעקב מזור ואפרת ליבוביץ'. "ילד חן, ילדת חן" (שנמכרת במרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית, בחנויות התו השמיני ובאירועים של “זמרשת”) היא אוצר קטן גם בזכות השירים עצמם, שחלקם לא היו ידועים עד היום, וגם בשל הצורה שבה הם מושרים: מפי יודעי זמר מבוגרים, אנשים מהיישוב שאינם זמרים מקצועיים, שלמדו את השירים בילדותם, זוכרים אותם על בוריים אף שחלפו מאז עשרות רבות של שנים ומבצעים אותם בקולם בלבד, ללא ליווי כלי (חוץ מכמה שירים ששר גיל אלדמע, המלווה את עצמו בפסנתר).

יודעי הזמר המבוגרים האלה, שרובם כבר אינם בחיים, מכונים באנתולוגיה החדשה "מסרנים" (ובמקומות אחרים, כמו האתר זמרשת, "זמרדעים"). חלקם הוקלטו לפני כ-20 שנה, לקראת סדנת מחקר שערך המרכז לחקר המוסיקה היהודית, וההקלטות הללו הניבו את האלבום "הלילות בכנען – שירי ראשונים". אלא שהמסרנים שרו גם הרבה מאוד שירי ילדים, שלא נכנסו ל"הלילות בכנען", וכך התעורר הצורך באנתולוגיה נוספת, שהתבססה על הקלטות קיימות אך כוללת גם הקלטות שאלירם עשתה לצורך הפרויקט בעשור האחרון.

"השירים הוקלטו בצורה הכי ספונטנית והכי אותנטית שיכולה להיות", מספרת אלירם. "לא היו כמה טייקים. 'זה מה שאנחנו זוכרים, זה מה שאנחנו מוסרים' – זאת היתה הגישה. שום דבר לא היה מעושה. זה כמו בפסיכולוגיה: מה שהפציינט אומר בצורה ספונטנית זאת האמת. לרבים מהמסרנים היו פנקסים ישנים עם מלות השירים, והם הראו לנו אותם בגאווה, השוויצו בהם, אבל את השירים הם שרו מהזיכרון. לא היה שום צורך בפנקס".

להוצאת האנתולוגיה קדמה עבודת מחקר מעמיקה, שבין השאר ניסתה להתחקות אחרי כל אותם שירים שהמסרנים שרו וכותביהם אינם ידועים. השירים שכותביהם לא התגלו הובאו לעיונו של אליהו הכהן, הסמכות העליונה במחקר הזמר העברי, וכשגם הכהן לא ידע מיהם הכותבים, ניתן הקרדיט "לא ידוע". אחד השירים האלה הוא "הדארן" (כלומר הדוור): "הנה הנה הדארן/ הולך ובא מהר/ מלא ילקוט של מכתבים/ מאת ידיד ושאר/ לה לה לה מאת ידיד ושאר". את השיר שרה מרים לויטין מכפר גלעדי (1908-1998), זמרת נפלאה שעבדה רוב חייה בגן הירק בקיבוץ.

שיר נוסף שמקורו לא ידוע הוא "תינוק חפץ להיות גדול": "תינוק חפץ להיות גדול/ והוא בן שש בסך הכל/ ומה עשה אותו ברנש/ כובע אביו לראש חבש". "זאת עוד דוגמה לשיר שמשקף את עולם הילדים", אומרת אלירם. "גם הילדים של היום יכולים להזדהות עם זה. הילד רוצה להיות גדול אז הוא מתלבש כמו אבא. הילדה שרוצה להיות גדולה נועלת את נעלי העקב של אמא. אף על פי שהאבות של היום לא חובשים כובעים".

לעומת זאת, היום אולי אפשר לכתוב שיר על ילד שנועל את נעלי העקב של אמא.

"אבל זה לא ייכנס למשרד החינוך", צוחקת אלירם.

שירים אירופיים

טלילה אלירם. שירים שילדים יכולים להזדהות עמםצילום: דניאל צ'צ'יק

מה בנוגע למנגינות של שירי הילדים הישנים?

"אין הבדל גדול בין שירי הילדים לבין השירים הרגילים מאותה תקופה. הם אולי קצת יותר קלים, ויותר שמחים".

רבים מהשירים שנכתבו בתקופה הזאת ניסו ליצור סינתזה בין מזרח למערב ולבטא איזושהי כנעניות. זה מורגש גם בשירי הילדים?

“כמעט לא. בשירי הילדים אין כמעט כנעניות. הייתי אומרת שאלה שירים אירופיים ברוחם, עם נגיעות חסידיות לפעמים”.

השירים שנכתבו בתקופה הזאת היו "שירי אנחנו". יש גם "שירי אני" באנתולוגיה?

אלירם: "אני לא מצליחה לחשוב על שיר כזה. 'שירי האני' התחילו הרבה יותר מאוחר, בשנות ה-60. אפילו בשנות ה-50 כל השירים היו 'אנחנו'".

יש באנתולוגיה שירים שנשמעים כיום מגויסים באופן בוטה מדי?

"קשה לי לענות על השאלה הזאת מפני שאלה השירים ששרתי בילדותי ואני מזדהה אתם. קשה לי להפריד בין הילדה לבין החוקרת. לאוזני, השירים האלה נשמעים טבעיים ולא מגויסים. למשל 'שיר הנמל'. אני זוכרת את עצמי שרה אותו. כשנמל תל אביב נבנה זאת היתה כזאת חגיגה ביישוב, והילדים השתתפו עם המבוגרים בחגיגה".

את המלים לשיר הזה (“אנו כובשים את החוף והגל/ אנו בונים פה נמל פה נמל”) כתבה לאה גולדברג. אולי משום כך הוא לא נשמע מגויס.

"יכול להיות. אבל גם השירים האחרים לא נשמעים לי מגויסים. בשנות ה-50 אתה כבר מריח את הגיוס. אבל השירים עד שנות ה-40 היו עדיין תמימים. יותר מדי תמימים בשביל להיות מגויסים. כך אני חושבת".

יש לך איזושהי תקווה שהאלבום הזה יגרום לגננות להפסיק לשיר את "Light a candle" ולהחליף אותו ב"ילד ילד בואה"?

אלירם נאנחת. "שאלו פעם את אבא אבן אם הוא אופטימיסט או פסימיסט. הוא ענה: אני ריאליסט. אני נתלית באילנות גבוהים. אני יודעת שיהיה קשה מאוד לשכנע את הגננות לשמוע את השירים האלה. הלוואי, הלוואי".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ