ילדי פלא מוסיקליים: הגאונות ומחירה

מתי ילד אמור להתחיל ללמוד נגינה, מה גורלם של ילדים שהתברכו בכישרון מוסיקלי גדול - אלה רק כמה מהשאלות שיעלו בדיון שיתקיים בסוף השבוע בפסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

מתי להתחיל ללמד את הילד או הילדה לנגן בכלי נגינה? השאלה הזאת מתעוררת אצל הורים רבים, והם מחפשים את התשובה אצל חבריהם, או אצל מוסיקאים מקצועיים.

לכאורה אין דבר פשוט יותר ויפה וטבעי יותר מלהציג לילד מוסיקה, ואחר כך להעניק לו אפשרות ללמוד אותה - בהדרגה ויחסית לגילו. השאלה מתעוררת כאשר מגלים שהילדה או הילד לא סתם ילדים רגילים שלומדים ואוהבים מוסיקה, אלא מוכשרים במידה יוצאת דופן - כזאת שתאפשר להם, כך יגידו המורים שלהם בדרך כלל, להעמיק מעבר ללימודים הרגילים ולהשקיע כדי להיהפך למוסיקאים מקצועיים. וכאן החיים מפסיקים להיות פשוטים - לכולם: למורה, להורים, ובעיקר לילד או הילדה עצמם.

אלישע אבס בילדותו

בסוף השבוע הקרוב, בפסטיבל האביב של פסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון בכפר בלום, תעלה הסוגיה של הילדים המוכשרים בצורה יוצאת דופן - המחוננים -  בדיון מיוחד: בהרצאה מפי הפסיכולוגית ברכה הדר, ובשיתוף נגנים על הבמה שכל אחד מהם ינגן קטע מוסיקלי שקשור לנגינה בילדותו (שישי, 17:00).

"’הדרמה של הילד המחונן’, שם ההרצאה, לקוח משמו של ספר פסיכואנליטי מאת אליס מילר, ובו היא מדברת על התהליכים משמתרחשים בזמן ההתפתחות בילדות - תהליכים שקובעים את יצירת הזהות העצמית של הילד", אומרת ברכה הדר. "מילר משתמשת במלה 'מחונן' - ובאנגלית gifted - ולא ב'גאון'; ובתהליך שגורם לילד כזה לחוש מה ההורים שלו מצפים ממנו, ולדעת לתת להם את זה. בסופו של דבר כולנו עוברים זאת בילדות, והשאלה עד כמה יש לנו חופש להתפתח כילדים עם מה שהבאנו לעולם, וכמה אנחנו מתפתחים בהתאם לצרכים של ההורים שלנו והציפיות שלהם".

עצמי אמיתי או כוזב

הפסטיבל, בניהולו של הצ'לן צבי פלסר ובשיתוף המועצה האזורית גליל עליון, ייפתח ברסיטל של אחד הילדים המחוננים המפורסמים - הפסנתרן אלישע אבס. אבס היה ילד פלא, התקווה הגדולה של המוסיקה הישראלית, תלמיד הדגל של הפסנתרנית פנינה זלצמן שהמעיטה ללמד באופן פרטי ופסנתרן בעל קריירה בינלאומית; אבל הוא נטש את הפסנתר לגמרי כנער צעיר ובמקום זה נהפך לשחקן כדורגל. רק בשנים האחרונות, בבגרותו, חזר לנגן. בתוכניתו יצירות של שופן, שומאן, גרשווין ורון ידידיה. ועוד בשלושת ימי הפסטיבל: טיול בטבע וחזרות פתוחות, קונצרט עם אנסמבל טמפרה בתוכנית מגוונת, ובשבת בבוקר קונצרט קאמרי בשיתוף הכנר הבינלאומי אלכסנדר סיטקוביצקי מיצירות בטהובן, מוצרט וקורנגולד.

"השאלה היא כמה חופש ניתן לילדים מחוננים להתפתח כפי שהם היו רוצים, ועד כמה הם נכלאו בתוך בתוך הדימוי הזה של המחוננות", ממשיכה הדר. "כשאת האהבה וההערכה ותשומת הלב מקבל הילד רק על ההיבט המחונן שבו, הוא עלול להזדהות אתו עד אי השארת מקום לחלקים האחרים של האישיות שלו. בגיל מאוחר יותר תופעה כזאת גורמת להתפתחות של דיכאון".

המקרה של אבס יהיה אחת הדוגמאות שתיתן ברכה הדר בהרצאתה. שתיים אחרות יהיו מתוך ספרים: על שני צ'לנים גדולים, פבלו קזאלס ויו יו מא: "מא הוא דוגמה למישהו שנולד מאוד מחונן וגדל בתוך משטר נוקשה, ועדיין היה לו מספיק חופש - אפילו להתפרע בגיל ההתבגרות ובתחילת שנות ה-20 שלו. רק אחר כך הוא התייצב עם המוסיקה והצ'לו".

כדוגמאות נוספות היא מציגה את סיפוריהם של שלושה ישראלים שריאיינה. אחת מהם נגנית קלאסית שבשנות ה-20 שלה הבינה שהעולם הקלאסי אינו מתאים לה ועברה לנגן פופ, ללוות זמרים - הרחק מהעולם הקלאסי התחרותי והמבחנים המתישים והמפחידים לתזמורות. “התרשמתי שהיה לה מספיק חופש לעצמי האמיתי שלה, מספיק חופש להתפתח - ולכן יכלה למצוא את עצמה במקום מוסיקלי שמתאים לה יותר”, אומרת הדר. “זה סיפור אחד".

הסיפור השני הוא על פסנתרן מחונן וכוכב עולה, שגם הוא, כמו אלישע אבס, התעמת בהדרגה עם הצד הזה של חייו: "הוא אמר לי שגילה שיש בו חור שחור", מספרת הדר, "והיום, באמצע שנות ה-20 לחייו, הוא מנסה להבין מה הייעוד שלו. זו דוגמה למישהו שמשלם מחיר על המחוננות".

ברכה הדרצילום: דניאל צ'צ'יק

שאלת המחוננות כאיום על האותנטיות באישיות האדם תעמוד במרכז הרצאתה של הדר: "האם הזהות העצמית, ה'עצמי' - self באנגלית - שלנו, הוא אמיתי, או כוזב ומזויף", היא מסבירה, "העצמי האמיתי הוא מי שבאמת הילד היה צריך להיות, והכוזב - תוצאה של התאמה שהילד עושה לסביבה שלו. הוא לא יודע שהוא 'כוזב' כביכול; ומעבר לכך, אף אחד מאתנו הוא לא רק 'כוזב' או 'אמיתי'. אנחנו תערובות של שני הדברים. ואותו כוזב הוא לאו דווקא שלילי: מי שאין לו עצמי כוזב כלל לא יכול להסתדר בעולם. יש כל מיני דרגות של עצמי כוזב".

היבט חשוב נוסף בהרצאה הוא שאלת המורה: "עד כמה הוא משתמש בילד כקישוט של עצמו ודוחף לתחרויות וקונצרטים, או מעודד אותו", אומרת הדר, "ויותר מכך: אם שוררת ביניהם אהבה. עד כמה יש אהבה הדדית ביניהם, אם הילד מנגן מתוך אהבה למוסיקה, למורה; מתוך אהבה של המורה אליו. זה כבר שונה ממישהו שנדחף להישגים ותוצאות, ואיש לא מתחשב בגילו הצעיר - בן 10, למשל, שצריך להתאמן שמונה שעות ביום כדי ללמוד את צ'ייקובסקי לתחרות האמן הצעיר. האהבה נחוצה בתהליך הזה - והאהבה היא תנאי להתפתחות של העצמי האמיתי". 

ואיך מתבטא כל זה אצלך בבית, במשפחה?

"הבן שלי עודד כמעט נולד עם צ'לו ביד. הוא נולד עם אהבה גדולה מאוד למוסיקה, מהרגע הראשון. יש כישרונות מוסיקליים במשפחה, ויותר מכך - אביו (הפסיכיאטר המנוח יוסי הדר, שהיה גם סופר ומחזאי) החליט בעקבות מחקרים על המוסיקה והשפעותיה להשמיע לעודד מוסיקה עוד כשהיה ברחם, בחודש החמישי. כשהיה תינוק המטפלת שלו היתה צ'לנית והוא חיקה אותה והתחיל ללחוץ עלינו ללמוד צ'לו כבר מגיל שלוש. וגם הוא, שמשלים עכשיו תואר שני במוסיקה, עוד לא ברור לו מה יעשה בתחום".

יש מסקנות בסוף ההרצאה שלך?

"המשפט המסיים של ההרצאה בא מפיה של האם שריאיינתי: 'כשהבחנתי בכישרון לא יכולתי שלא לתמוך בו - אבל לא לחצתי', כך היא אמרה. אבל מה משמעות המונח 'ללחוץ'? אחת התופעות היא ההורים שלא זכו לקבל את מה שהיו שזקוקים לו בהתפתחותם בילדות, ומנסים באופן מודע או לא מודע להשלים זאת באמצעות הילדים שלהם. זה מאוד אנושי. ואם ראוי לדחוף ולהכריח את הילדים להתאמן או לא - על כך אין תשובה מכלילה. יש כאלה שאם לא יכריחו אותם, יעזבו - וקיימות דוגמאות של מוסיקאים שבבגרותם הודו להורים שלהם שהכריחו אותם לנגן; ויש שייענו ללחץ ולא יהיו מודעים לו, וישלמו מחיר בגיל מבוגר. מה שברור הוא שבעולם המוסיקה לא מביאים בחשבון את הנפש של הילד המנגן".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ