“סילאס וילדי משפחת וינטרבוטום” והמלצות אחרות

מה הקשר בין הספר “סילאס וילדי משפחת וינטרבוטום” ל"קוסם מארץ עוץ", ועוד המלצות לספרי פסח לילדים

דוד רפ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דוד רפ

רוח של מסתוריות וערמומיות מנשבת מעל עלילתו המותחת של הספר "סילאס וילדי משפחת וינטרבוטום", שראה אור עתה בעברית בתרגום אליענה אלמוג, בהוצאת מטר. זה ספר נוער משעשע, גם אם אכזרי משהו לעתים. במרכזו אינטריגות משפחתיות: ילדים מניפולטיביים, הורים צרי אופקים ודוד אחד כריזמטי, סילאס שמו, שמותו הקרב מביא אותו להיכנס (בסערה) אל חיי קרוביו.

בדברי התודה שמקדימים את הסיפור מעיר המחבר האוסטרלי סטיבן מ’ ג’יילס כי שאב השראה מיוחדת מהיצירה "האחייניות של הדודה ג'יין" ולמעשה התכוון לכתוב גרסה חדשה "לאותו ספר מיושן ונפלא". מוזר למדי, שג'יילס אינו טורח להזכיר את שמה של מחברת הספר "הנפלא והמיושן" ההוא. זוהי אדית ון-דיין. ספרה, שיצא ב-1906 והיה ראשון בסדרה מצליחה, עסק בקשישה עשירה ונוקשה, המכנסת בערוב ימיה את שלוש האחייניות שלה, כדי להחליט מי מהן תירש את הונה הרב.

בהמשך ג'יילס דווקא מוצא מקום להודות בשמו למחבר "הקוסם מארץ עוץ", פרנק ל' באום, שבזכותו, אחרי "שיטוט ארוך בישימון", חזר לכתוב את הספר על אודות סילאס. ההסבר פשוט למדי. אדית ון-דיין היא פרנק ל' באום. זהו אחד השמות הבדויים שלקח לעצמו מחבר "הקוסם מארץ עוץ", אולי גם כדי להשתחרר קצת מציפיות מעריציו.

אווירת הרמייה הקלה תואמת כאמור את רוחו של סילאס. העטיפה, שבהוצאה הישראלית אוירה ועוצבה יפה בידי רעיה קרס, מציגה את שלושת אחייניו – אדל, איזבלה ומיילו. הספר - המיועד לבני 8 (אמיצים) ומעלה - נפתח בהזמנה שמקבלים השלושה לבקר את הדוד באחוזת סומרסט המבודדת. "אני גוסס", נכתב בהזמנה, "והייתי רוצה מאוד להספיק להכיר אותך ולו במקצת לפני שהמוות ישיג אותי". צ'ק בסך עשרת אלפים דולר מצורף לכל אחת מההזמנות, לכיסוי הוצאות הנסיעה.

סילאס, וליתר דיוק עושרו המופלג (אותו ירש מארוסתו, שנהרגה לפני חתונתם), מספק כוח לעלילה כולה. הקוראים מתוודעים אל בני המשפחה בפתח הספר, במעין תמצית-מנהלים ססגונית שפורש המחבר. רוחו הקלילה והארסית של ג'יילס וסגנונו החופשי עשויים לדרוש פרק זמן מסוים להסתגלות. כך, למשל, תיאור הפרופסורית פרודנס פסטר-וינטרבוטום, אחותו של סילאס ואמה של אדל, כ"אשה מאוד לא נעימה", שעוד יותר מתהילה רצתה תמיד כסף, עלול ליצור רושם מיזוגני משהו. אפשר להירגע. עם הצגת שאר הדמויות יתברר כי רבים מבני משפחת וינטרבוטום ניחנו במאפיינים סוציופתיים, בלי 
קשר מובהק למינם.

ג'יילס קופץ בחדווה אמיתית אל הבצה שבעומקה שתולים שורשי העץ של משפחת וינטרבוטום. אך בעיקר הוא מתעניין בילדים ובפוטנציאל הקשר שלהם עם דודם. סילאס מתעניין באותם הדברים בדיוק.

איזבלה, בת 13, התייתמה מאמה ומתגוררת עם אביה הנוכל נתניאל, הסוחר בחפצים שהיא גונבת מבתי חברותיה. אדל ואביה הפאסיבי חיים בצלה המאיים של "הפרופסורית", דמות מושחתת, שקנאתה בעושר של אחיה סילאס הביאה אותה למעשים כה חמורים, עד שבגללה נאלצה המשפחה לגלות לטסמניה. מיילו חי עם סבו האצילי, לאחר שהתייתם מהוריו בהתפרצות קטלנית של הר געש על אי מבודד באוקיינוס. סילאס הוא ששלח את בני המשפחה לעבוד באי, אף שידע כי מתחת לאדמתו מצוי הר געש רדום, העלול להתפרץ.

שלוש סיבות מניעות את הילדים לקבל את הזמנת הדוד לבוא לאחוזת סומרסט. איזבלה מעוניינת לזכות בירושה למענה ולמען אביה; אדל גם היא מעוניינת בירושה, אך רק משום שכך הורתה לה אמה רודפת הבצע והנקמנית; ומיילו החליט לעמת את דודו עם אחריותו למות הוריו.

איור קטנטן המופיע מעל כותרת הפרק הרביעי בספר, "האדון של אחוזת סומרסט" שמו, מרמז עד כמה משונה האחוזה וכמה מתעתע אדונה. נראה שם הקרוקודיל תורן, שהוא חיית המחמד המאולפת-למחצה של סילאס. תורן מלווה את אדונו לכל מקום, וההקבלה בין דמותו הרעבתנית של הזוחל המפלצתי וקר-הדם לבין סילאס ברורה.

מעלית מוזהבת מובילה את אדון סומרסט אל מבואת האחוזה בכל בוקר. "שטוף בזוהר המשתקף מהסורגים הכסופים והזהובים שסביבו" יוצא סילאס וינטרבוטום מהמעלית ונועץ במשרתיו "מבט מרוכז כשל ציפור טרף רעבתנית". ג'יילס אינו מרפה. "די היה במראה של אדם רזה וחיוור כמו רוח רפאים, בעל עיניים כהות וחודרות ושיער שחור ארוך, היושב במלכותיות בכיסא גלגלים כשלרגליו קרוקודיל באורך ארבעה מטרים, כדי לעורר חלחלה בנפשו של האדם האמיץ ביותר". תיאור אדון האחוזה כמי שכלוא בין סורגים מוזהבים בכלוב-המעלית מרמז כי סילאס הוא אסיר באחוזתו שלו; בה בעת הוא מצביע על הפער המתסכל שבין עוצמת הנפש של סילאס לבין גופו ההולך וקמל.

ג'יילס וסילאס אינם מסתפקים בקינה על אובדן הנעורים. הספר משגשג באזור הדמדומים שבין סוגת המתח לטריטוריית האימה (לנוער). עוד לפני שמתבררות במלואן התוכניות האמיתיות שטווה הדוד המרושע לאחייניו, מתוודעים הקוראים לכמה מוטיבים מקובלים בז'אנר.

אחוזת סומרסט משופעת בגנים. הגנן הנרגן המעבד אותה מטפח בהם מוטציות מרהיבות של צמחים משונים, הכלאות ייחודיות לאי שבו שוכנת האחוזה. בה בעת הוא מסתיר במעמקי האדמה סודות ושקרים במצוות אדונו (השנוא עליו). הקרוקודיל משתלב היטב גם בהיבט הזה. בדומה לתפקיד שקיבלו קרובי משפחתו הזוחלים במיתולוגיה היוונית, הוא מסמל את העולם שמתחת לפני האדמה.

ג'יילס משתעשע כהוגן בשפה. הניגוד בין החורף בשם משפחת וינטר-בוטום לבין הקיץ בשמה של אחוזת סומר-סט כה בולט לעין, שנדמה כי יש בו נימת גיחוך על חשבונם של מחברי ספרי מתח רבים לנוער, המתייחסים ברצינות תהומית למשחקי מלים ולשמות מוצפנים. דור הקוראים האדוקים של הארי פוטר מאת ג'יי-קיי רולינג יגלה בספר "סילאס וילדי משפחת וינטרבוטום" שמות "רבי משמעות" לא פחות מטום רידל - ואולי הם סתם אקזוטיים - כגון ד"ר מנגרוב, אטיקוס בינגל וסוונהילדור.

אל תיתנו להומור של ג'יילס לבלבל אתכם. העלילה שטווה באחוזת סומרסט הולכת ומסתבכת, עד לסוף המפתיע. השאלה מי יזכה באחוזה של סילאס אמנם מקבלת תשובה פורמלית, אך העמודים האחרונים של הספר מעידים כי בדומה ליצירה הנושנה "האחייניות של הדודה ג'יין" זוהי סאגה שלמעשה רק החלה. בסומרסט המוות אין פירושו בהכרח סוף דבר.

“המלך ג’ק והדרקון”

הענק המפחיד שעושה דרכו לכיוונו של הילד ג’ק מצליח לערער את אומץ הלב שלו. עד לא מזמן הוא שיחק בחצר עם שני חבריו, אדם ותום, במבצר שבנו מארגז קרטון, סדין ישן, שקי אשפה וכמה לבנים שבורות וכמובן באמצעות הדמיון.

איוריה של הלן אוקסנברי מאפשרים גם למי שאינם חלק מהשלישייה המשולהבת לייצר את הדימויים החזותיים שעליהם מספר הטקסט, המיועד לפעוטות. המפלצות, הענקים והדרקונים נראים היטב מול הילדים הקטנים, אך כפי שאפשר לצפות הם מובסים ומבועתים.

ענק המגיע לחצר ולוקח את אחד האבירים הביתה, לישון, מקהה קצת את יכולתם של שני הילדים הנותרים להתרפק על הדמיון. הטקסט עוקב אחרי היחלשות הקסם: הענקית שמגיעה מיד אחר כך לחצר אינה לוקחת “אביר”, אלא את בנה, הילד תום.

המלך ג’ק נותר לבדו. הוא נחוש להמשיך במשחק ולהילחם לבדו בדרקונים בחצר. בלי אביריו, המלך נבהל מכל רחש. הוא מצליח להתגבר על הפחד מצפרדע מקרקרת ומעכבר מתרוצץ, אך מראה הענק על ארבע, דמות דו-ראשית שמתקרבת לכיוונו, מביא אותו לקרוא בבהלה להוריו. למרבה המזל, אלה מגיעים בדיוק בזמן.

“המלך ג’ק והדרקון”, כתב פיטר בנטלי ואיירה הלן אוקסנברי. תירגמה רימונה

די־נור. הוצאת כנרת

“ארמון החול, שירים וסיפורים”

“כאן – גן, גן גורים. גן גורים, גן גורים. הגננת היא דובה, לה עוזרת הבובה. עבודה? יש פה? רבה! עבודה רבה!” מי שבספריית ילדותם ניצב הספר “גן גורים” לרפאל ספורטה, בפורמט המוארך שלו, גבוה מעל שאר הספרים במדף, ישמחו לשמוע כי לקט של כתביו ראה אור לאחרונה.

שיריו, סיפוריו ועיבודיו אוגדו בידי בתו, חוה כץ ספורטה, לספר “ארמון החול” (כשם אחד משיריו). האנתולוגיה מלווה באיורים המקוריים של אמנים כהנריק הכטקופף, תרצה טנאי, נחום גוטמן וכמובן איזה הרשקוביץ, מאיירת “גן גורים”, שראה אור לראשונה ב-1958.

רוב פרקי הספר מוקדשים לשירי הילדים ולסיפורים של ספורטה, שהופיעו בספרים שכתב וערך ובעיתונים “דבר לילדים” ו”משמר לילדים”. בפרקים נפרדים מוצגות הברכות וההקדשות המחורזות שחיבר לילדיו ולנכדיו ושירתו למבוגרים.

היכולת לתמצת לשורות ספורות חוויות של היקסמות מהטבע, ג’סטות ילדות וגם רוח לאומית מפעמת נעשתה בשפתו הייחודית של ספורטה. זו כוללת לא אחת משחקי לשון ומתיחה חיננית של כללי השפה שהיו מקובלים בשעתו. ההחלטה לאסוף בשקדנות את כל גרגרי החול היצירתיים שהכין ספורטה במשך חייו, כדי לבנות את “ארמון החול” שלו, הובילה לתוצאה עמוסה, אך בולטת בה התחושה הנוסטלגית והאינטימית.

“ארמון החול, שירים וסיפורים”, מאת רפאל ספורטה. הוצאת “ספריית גן גורים”

“לפעמים רגע אחד מספיק”

מי שנדמה להם שהחיים במחיצת מתבגרים הם משימה קשה נוטים לשכוח את רישומה של החוויה הזאת מצדה השני של החומה השקופה המפרידה בין עולם הצעירים לעולם המבוגרים. אלה וגם אלה יכולים להעריך כמה קשה לכתוב רומן מעמיק, משמעותי ופיוטי על המרחבים המשולבים והמתנגשים הללו. כזה הוא הספר “לפעמים רגע אחד מספיק” שחיברה מיה סביר.

חמשת גיבורי הספר הם עמרי, רות, אלכס, גיל ויואב, תלמידי כיתה ט’ בחטיבת ביניים בתל אביב. החמישייה הזאת אינה “חבורה” קלאסית בשום אופן. אילו נדרשו להגיש דו”ח קריאה על הספר שהוקדש להם היו שתי הנערות ושלושת הנערים יוצאים ידי חובה בכותבם משהו על כך שהעלילה מתמקדת “במתח שבין היחיד לחברה”. מובן ש”לפעמים רגע אחד מספיק” הוא הרבה יותר מזה.

זהו רומן רגיש, המיטיב לזקק שלל אינטראקציות מדויקות בין בני נוער לבין עצמם, בין תלמידים למוריהם ובין הורים לילדיהם. מופיעים בו רמזים עדינים להיבטים חברתיים, מגדריים ואתניים הרוחשים מתחת לקרקע בחברה הישראלית. אלה מצליחים לחדור פה ושם אפילו את גן הנעורים הנעול (והאגוצנטרי) של חמשת המתבגרים.

האירוע הדרמטי שבמרכז העלילה הוא סיפור בריחתו של יואב מביתו והשפעת המעשה על חבריו לשכבה ועל בני משפחתו. ימי היעדרותו חושפים גילויים שונים ובעיקר מזרזים תהליכים נפשיים. כל אחד מהחמישה עובר טקס חניכה אישי, גם אם כזה שעודן והוסווה באמצעים ספרותיים.

נקודת המבט האמפתית שאימצה סביר נוטה בבירור לגיבוריה הצעירים. אלה משקיפים על המבוגרים מלימבו “חטיבת הביניים”, רצועה כרונולוגית שמוגדרת באופן מתסכל משהו באמצעות פרוסות הזמן המצויות משני עבריה.

מבטם הביקורתי חושף אצל הוריהם מה שנראה להם לא אחת כהתחסדות, צביעות ומוגבלות תקשורתית. אך בהתאם לטיבו הנזיל והדינמי של רגע הנעורים, בני הנוער מנסים (ונאלצים) להסתגל לסביבתם, לכוון מחדש את חושיהם, להבחין בין גוונים וניואנסים ובמלה אחת - להתבגר.

“נער אחד עקשן - סיפורו של לואי פסטר”

אחיו הקטן של אורי אורלב - שתרגומו לספר של יאנוש קורצ’אק על אודות לואי פסטר רואה עתה אור - היה בן ארבע כשננשך על ידי כלב חולה כלבת. במשך שבועיים נלקח הילד כל יום ברכבת לוורשה, לקבל שם זריקות. לאחר מכן היו לוקחים אותו לבילוי בקולנוע או בקרקס וכמובן קונים לו גלידה. “לקחתי את האופניים שלי ונסעתי בכל הכפר”, מעיד אורלב באחרית הדבר המלבבת המלווה את התרגום לעברית. “חיפשתי את הכלב החולה שינשוך גם אותי”. לאורלב יש יחס מיוחד אל דמותו של פסטר, שפיתח את החיסון נגד כלבת ולמעשה הציל את חיי אחיו.

הספר של קורצ’אק, שראה אור לראשונה ב-1934 (שנה לאחר שנולד אחיו הקטן של אורלב), הוא ביוגרפיה נרחבת למדי ביחס לז’אנר הביוגרפיות לנוער המקובל בימינו. קהל היעד שלו הוא בני 8, 9. אין לטעות בהערצה הבלתי-מסויגת של המחבר לפסטר. “ביום ה-27 בדצמבר 1822 נולד בן זכר ושמו לואי”, מציין קורצ’אק, “צרפתי קטן שמלכים עוד ישתחוו לו”. סיפור המעשה לא חוסך מהקוראים את הקשיים העצומים שבפניהם עמדה החברה האירופית בכלל ומשפחתו של פסטר בפרט במאה ה-19. המלחמות העקובות מדם (מעשה ידי אדם) והמחלות הזיהומיות (שאותן מחוללים החיידקים, מושאי מחקריו של פסטר) משולבות בסיפור העלילה לכל אורכה.

ההומניזם של קורצ’אק הוא כמובן ערך מוסף מופלא. “קשה לבחור חבר טוב”, הוא מעיר בעדינות בהזכירו חבר ילדות של פסטר, “מפני שגם החבר בעצמו בוחר”. המעבר בין לשון הווה ללשון עבר, שאולי מבוסס על המקור בפולנית ואולי הוא פרי עיבודו של אורלב, מקנה לספר נופך ייחודי.

קורצ’אק נע בין תיאורים מרגשים וכואבים על הצלחות, אכזבות, פרידות ואובדן, ובין תמצות אירועים היסטוריים דרמטיים למשפטים מזוקקים, באופן המזכיר את עבודת המדען במעבדתו.

הקורא חש לא אחת שהוא לוקח חלק בחשיפת פלאים מדעיים, שבמידה רבה התגלו בזכות עיקשותו של פסטר והתמדתו אל מול קהילה מדעית שמרנית וספקנית. איוריה של ענבל לייטנר, בצבעי פסטל רכים, עוקבים אחר מוטיב הבדידות המזהרת של פסטר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ