איך תשוויצו בילדים שלכם בלי לעצבן את כולם

הורים שלא מפסיקים להשוויץ בילדיהם הם יעד למתקפה. איך בכל זאת אפשר להתרברב בלי להיהפך לאויבי העם?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ברוס פיילר, ניו יורק טיימס

אמהות בלוגריות (וגם עמיתיהן האבות) אינן מסכימות זו עם זו כמעט על שום דבר. חלקן בעד שינה משותפת של הורים וילדים, אחרות נגדה. חלקן בעד איסור על משחקי וידיאו, אחרות אינן שוללות אותם. ויכוחים דומים נוגעים להנקה, לחיסונים, לקללות ולשאלה אם זה בסדר להכריח את הילדים לאכול ברוקולי. אבל לפחות בנושא אחד מסתמן קונסנזוס נדיר.

איזה נושא יכול להיות כל כך חד וחלק וליצור תמימות דעים מהסוג שמופיע פעם בדור? - שהורים צריכים להפסיק להתרברב בילדיהם.

כן, כן, מתברר שסוגיית זכויות האזרח הנוכחית היא שלך יש זכות השתיקה - ולי יש זכות לא לשמוע על כך שהבת שלך למדה לקרוא בגיל שנה וארבעה חודשים, שהבן שלך הבקיע 12 גולים במשחק כדורגל ושבנך היקר התקבל לאוניברסיטת בראון, ההעדפה הראשונה שלו!

שימו לב לכותרות אלו, שעלו בקהילות ברשת בחודשים האחרונים. בייבי-סנטר: "אני לא אוהבת לשמוע על הילד המוכשר שלך". קפה-מאם (Café Mom): “שמונת הדברים המגוחכים ביותר שאמהות מתרברבות בהם”. ווב אם-די (WebMD): "איך להתמודד עם הורים שמשוויצים בילדים שלהם". רשת ההורים של ברקלי: "הילדים הקדושים של החברים שלי".

איור: ניו יורק טיימס

אל תבינו אותי לא נכון. אני מבין כמה זה מטריד. חברה של אשתי התרברבה פעם בציון הגבוה של הבת שלה במבחן אפגאר (בדיקה ראשונית מיד לאחר הלידה). אבל גם שמעתי הרבה התרברבויות מוצדקות: הורה חסר שמיעה מוסיקלית המתמוגג מילדו שמיטיב לשיר, הורה שמעולם לא רכש השכלה גבוהה גאה בילד שקיבל מלגה, אם מודאגת לשלושה מלאת תודה על כך שבנה הבכור מתייחס יפה לאחיו שרק נולד. ההורות היא קשה מספיק. אסור לצאת לפעמים להקפת ניצחון?

אז למה העניין הזה, שהוא לרוב שולי בחיי המשפחה, מעורר כאלו רגשות עזים? ייתכן שחלק מהעניין הוא שאנחנו חיים בעידן שבו ילדים רבים רצים משיעור קדרות לשיעור התעמלות ומשם למועדון השחמט. עם העלייה במספר הפעילויות, מתרבות גם ההזדמנויות לקבל ציונים, מדליות וכוכבי זהב. בנוסף לכך, עם פייסבוק, טוויטר ודומיהם, ישנם יותר ערוצים להשתחצנות. "אני רק אצלם רגע את הגביע שקיבלת על הקקי הראשון שלך!"

לא משנה מה הסיבה, נראה שבשלו התנאים לשביתת נשק במלחמת ההתפארויות, ובכוונתי לקבוע כמה קווי יסוד לסוגיה מהו ניפוח חזה מקובל.

* התרברבו בילד הטוב שלכם, לא בהורות המעולה שלכם. הסופרת אדריאנה טריגיאני אומרת שהכי מעצבנים אותה הורים שמכריזים על כישורי גידול הילדים שלהם במקום על גורלם הטוב. "כשאני רואה בטלוויזיה אנשים כמו דונלד טראמפ, שלוקח לעצמו את כל הקרדיט על איך שהילדים שלו יצאו, זה ממש מעצבן".

* השוויצו במאמץ, לא בהישגים. אחד מרעיונות הדגל של ההורות בשנים האחרונות – לשבח את המאמץ ולא את ההישג – תקף גם להתרברבות. הסופר בראד מלצר מסביר: "אם אתם אומרים 'הבן שלי אוהב לקרוא', זה בסדר. אבל אם אתם אומרים, 'הבן שלי קורא הכי טוב בכיתה', אני מפעיל את מכונת השנאה". והוא מוסיף: "זה ההבדל בין רצח להריגה".

* התפארו בהקשר הנכון. מלצר מתעב את מי שמעמידים פנים שהם הורים למופת ושילדיהם מלאכים קטנים: "אני רוצה לשמוע את ההתרברבות בהקשר של חיי היום-יום האמיתיים, עם כל הקקי. אם אתם מנסים למכור לי שיש לכם חיים מושלמים, מכונת השנאה מתחילה לנהום שוב".

* צרפו להתרברבות גם השמצות. העצה הנפוצה הנוספת – בכל פעם שאתם מותחים על מישהו ביקורת, אתם צריכים לתת לו גם כמה מחמאות – תקפה גם בכיוון ההפוך. כל התפארות בילד צריכה להיות מוקפת בשלושה שליליים. לדוגמה: הבן שלי תלמיד מצטיין (אבל עדיין מרטיב במיטה). עם זאת, הסופרת לורה זיגמן מציינת שאצל הורים שחצנים, אפילו הניגוד השלילי עשוי להיות יהיר” "הבן שלי קיבל ציון מצוין בסנסקריט, אבל הוא עדיין לא יכול לכתוב את השם שלו במנדרינית!! #טיפש!"

* אל תשוויצו במשהו שמקשה על כולם. זיגמן: “אני לא רוצה לדעת איך הילדים שלכם 'אוכלים אוכל בריא'. אם אתם מעלים תמונות או סטטוסים שמראים כמה הם אוהבים מקלות גזר – אני אסיר אתכם מהפיד שלי בפייסבוק”.

* אל תחפרו. התייחסו להתרברבות כמו שילדים מתייחסים לסירופ שיעול: "אם אתם חייבים לעשות את זה, תגמרו עם זה מהר".

* הימנעו מהתרברבות כפולה. ציוני מבחן הפסיכומטרי של הילדים שלכם אינם תירוץ להזכיר לנו את הציונים שלכם. כפי שכתבה זיגמן: "אל תשוויצו בכך שלקחתם את הילדים שלכם לסיור מכללות אם אלו מכללות יוקרתיות ואם אתם עצמכם למדתם במכללה יוקרתית. זו התרברבות כפולה" ("כל כך התרגשתי לחזור לקיימברידג' עם הבן שלי בסוף השבוע! העבר וההווה מתחברים!").

* לפני סבתא מותר להשוויץ. כולם מסכימים שהתרברבות לפני ההורים שלכם היא לא רק מקובלת, אלא אף רצויה. מלצר: "לפני הסבא והסבתא של הילדים אתם יכולים להשוויץ כמה שאתם רוצים. וסבא וסבתא יכולים להשוויץ בחזרה, ואכן יעשו זאת. זו לא בחירה. זה הטבע."

* חבילת התרברבויות. אבל אפילו בהתרברבות פנים-משפחתית שכזו יש מלכודות. טריגיאני, שיש לה שישה אחים ואחיות, מספרת שכשהיא מדברת עם אמה, היא מקפידה להחמיא לבת שלה, לוסיה, רק אחרי שהיא מחמיאה לכל האחייניות והאחיינים שלה. "אני מתחילה עם הגדולים ביותר ואז ממשיכה לפי הסדר. ואוו, אנה קראה עוד ספר השבוע ומאט זכה בתחרות השחייה". רק אז היא זורקת הערת אגב על לוסיה.

כהורה, אני סבור שהסיבה הלא-מדוברת לכך שנושא זה מעורר זעם רב כל כך היא שבשורש ההתרברבות והאנטי-התרברבות מצויה אותה תחושה: פחד.  רובנו חרדים בשקט מכך שכהורים אנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים, או גרוע מכך, שאנחנו עושים משהו שהוא הרסני. ההתפארות בילדינו היא איפוא דרך להקל על החרדה. האינסטינקט ההפוך - בנוסח "הילד שלי יותר דפוק משלך"; "אני כזו אמא גרועה, אני אף פעם לא הולכת לגינה בלי מרטיני" – נובע מאותו המקום. אם אכן תושג שביתת נשק במלחמת ההתרברבויות, זה מכיוון ששני הצדדים רוצים אותו דבר: אישור לכך שהם פועלים בצורה סבירה בתחום קשה מאוד.

מאנגלית: אורית איציק

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ