בית הספר האנתרופוסופי ביפו נלחם על חייו - ילדים - הארץ

בית הספר האנתרופוסופי ביפו נלחם על חייו

הקשיים שעמם מתמודד עתה בית הספר האנתרופוסופי ביפו מעלים בחריפות את השאלה: האם בתי ספר מעין אלה הם חלופה לגיטימית למערכת החינוך, או אולי מוצא להורים מבוססים שמבקשים למלט את ילדיהם ממנה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תמר רותם

בשעת צהריים באחד מימי השבוע שעבר, ילדי כיתה א' בבית הספר האנתרופוסופי "אביב" שביפו היו מוכנים ללכת הביתה. את התזזית המוכרת מבתי ספר אחרים – שעטה החוצה בהישמע הצלצול, רעש כיסאות המוטחים על השולחן כדי להופכם – מחליף טקס רגוע של פרידה. דקות אחדות לפני שהולכים הביתה (או לצהרון), פוצחים בשיר, אחר כך נעמדים והופכים את הכיסאות על השולחנות בלי הגה. כל ילד עומד במקומו, מוכן עם התיק מאחורי הכיסא ההפוך שלו, "בלי לגעת בכיסא", כפי שמעירה המורה בשקט והילדים נשמעים לה. ובהינתן האות, ניגש בתורו ונותן למורה מעין לחיצת יד לפרידה. היא מצדה ממתיקה סוד עם כל ילד שניגש אליה, מעירה, מעודדת ורק אז שולחת אותו לדרכו.

בכיתה המתרוקנת, המבט משוטט על פני הווילונות התלויים מהתקרה ברכות, החלונות המוצלים, השולחנות העשויים עץ מלא. העיצוב הזה, האופייני למסגרות החינוך האננתרופוסופיות, מצליח לשדר משהו חם המסמל תום ילדות. בפינה אחת של חדר הכיתה ערימה של גמדים עשויים צמר, מעשה ידי הילדים. בפינה אחרת, זר חרציות צהובות על פני בד ירוק בהיר, לסמן את האביב, ובקדמת הכיתה הלוח מצויר וכתוב בצבעי גיר צבעוני. ואולם, קשה שלא לחשוב עד כמה החזות הזאת של הכיתה נוסכת הרוגע עומדת בסתירה לחוסר היציבות שבה נתון בית הספר, שעתידו כיום לוט בערפל.

אביב נוסד לפני שלוש שנים על ידי קבוצת הורים מתל אביב שהתלהבו מהרעיונות האנתרופוסופיים. חלקם הכירו את זרם החינוך הזה היטב, כי ילדיהם הבוגרים למדו בגנים או בבתי הספר של השיטה ברמת גן (זומר) או בכפר הירוק (אורים). כשמערכות אלה נסגרו בפניהם – למשל, כשעיריית רמת גן החליטה לחסום את ההרשמה בפני הורים מתל אביב, ובאורים הסיכויים להתקבל נעשו קלושים ככל שהביקוש למקום גבר - הם גמרו אומר לפתוח בית ספר אנתרופוסופי בתל אביב.

כיתה בבית הספר האנתרופוסופי ביפו שאמור גם הוא להפוך למוסד מוכר שאינו רשמיצילום: דודו בכר

הם מצאו את המבנה הזה ביפו, שהיה נטוש, הרוס, קרוע פתחים ומקום מפגש לנרקומנים, והשקיעו את מרצם בשיפוץ המבנה בעצמם. במבנה התגלו חללים מקומרים ולא סטנדרטיים ואפילו באר עתיקה שהיה צריך לסתום. מעורבותם העמוקה במקום נראית לעין בכל פינה מטופחת, בכיתות ובפינות המשחק המושקעות בחוץ. ההורים ידעו מראש כי השהות במבנה זמנית בלבד, אבל לא היתה להם ברירה, כי לא הצליחו לאתר מבנה חלופי מתאים יותר. בינתיים, בשנה שעברה זכה בית הספר בהכרה של משרד החינוך והוא פועל כבית ספר פרטי בזרם החינוך המוכר ואינו רשמי.

בית הספר הוא הצלחה. הוא מונה כיום 127 ילדים בשלוש כיתות גן וכיתות א'-ג'. הוא מתנהל לשביעות רצונם של ההורים ויש לו ביקוש. אבל באוגוסט השנה ייאלץ בית הספר להיפרד מהמבנה שלו ולחפש את דרכו. את האילוץ הזה ביקשו ההורים לנצל השנה כדי לנסות לקיים דיאלוג עם עיריית תל אביב, ולשכנע אותה בנחיצות החלופה החינוכית הזאת של החינוך האנתרופוסופי בעיר. זאת בתקווה להיהפך עם הזמן לחלק ממערכת החינוך הפורמלית בעיר.

אורנה שם טוב, מנהלת בית הספר, מספרת כי הם קיוו שהעירייה תתמוך בהם ולו מכיוון שבאביב יש שלוש כיתות גן, וחוק חינוך חובה מגיל שלוש שנכנס השנה לתוקפו בעצם מחייב את העירייה לדאוג לגנים לילדים. אבל גם זה לא הרשים את העירייה. "כיום בית הספר כורע תחת נטל השכירות העצום", היא מספרת. "הגענו למבוי סתום, איננו יכולים לדרוש מההורים כספים מעבר לשכר החודשי הגבוה שהם כבר משלמים". לדבריה, לפי מסר שהועבר אליהם מהעירייה באחרונה, ראש העיר רון חולדאי אינו מעוניין לעודד בתי ספר פרטיים נוספים, ומכאן שלא יזכו לגיבוי העירייה.

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: “בית ספר אביב הוא יוזמה פרטית שלא תואמה מראש עם העירייה. נכון להיום, לעירייה אין בנמצא מבנה פנוי המתאים לבית הספר. עם זאת, העירייה מנסה לסייע במציאת מבנה חלופי”.

דחייה ואז חיבוק

מאבק ההישרדות של בית הספר אביב אינו סיפור מקומי בלבד. בתי ספר ביוזמת קבוצות הורים נפתחים בשנים האחרונות כפטריות אחר הגשם, ובחינוך האנתרופוסופי נראה שהקצב אפילו מהיר יותר. מלבד אביב יש כיום עוד שמונה בתי ספר אנתרופוסופיים בשלבים שונים של הקמה בנס ציונה, הוד השרון, מודיעין, שוהם, תעוז, אלוני יצחק, אלישיב וקריית אונו. חינוך אנתרופוסופי, או חינוך ולדורף, מדבר אל לב הורים שיש להם ביקורת על מערכת החינוך הרגילה ובעיקר מאסו בלמידה המכוונת למבחנים ולסטנדרטים האחידים כפי שבאים לידי ביטוי במבחני המיצ”ב. תפישה זו שמה דגש על התפתחות הילד ופועלת להגן עליו מפגעי התחרות והחשיפה המוגזמת לטכנולוגיה, באופן שלמבקריה נראה מנותק לעתים מהחיים הרגילים.

ברוב המקרים נגזר על יוזמות החינוך הפרטיות הללו לעבור דרך חתחתים עד להכרה המיוחלת. אף כי לעתים נראה שיד הרשויות או משרד החינוך על העליונה, לרוב אלה מתרצים לבסוף, אם ההורים נחושים מספיק. באחרונה למשל התפרסם כי משרד החינוך העמיד לדין חמישה זוגות הורים בטבעון שלא שלחו את ילדיהם לחינוך הרגיל, אלא למסגרת אנתרופוסופית ומשותפת ליהודים וערבים (השייכת לעמותת עין בוסתן), אשר לא קיבלה עדיין הכרה רשמית ממשרד החינוך. אותו דבר קרה בתחילת הדרך באורים שבכפר הירוק, אך בית הספר זכה לא רק להכרה אלא לחיבוק אוהב מעיריית רמת השרון וכיום הוא פורח. גם בחיפה יש קבוצה של הורים הנאבקת לשמר מסגרת פרטית חינוכית משותפת ליהודים וערבים. במקרה זה הרשות אולי לא ניצלה את כוחה באופן קיצוני כמו בטבעון, אבל נראה שהיא פועלת לסכל את המהלך של ההורים על ידי סחבת מתישה.

לעומת הסחבת הביורוקרטית ברוב המקומות, מעמידה עיריית תל אביב טיעון עקרוני שיש לדון בו. על פיו, יש לחזק את מערכת החינוך האחידה. לפי תפישה זו, הקמת בתי הספר החדשים היא מסווה לפרישה של הורים חזקים מהמערכת הכללית והקמת מובלעות אליטיסטיות והומוגניות מבחינת האוכלוסייה, כשהמחסום הוא שכר הלימוד וההסעות, שאין ידן של שכבות חלשות משגת (באביב למשל משלמים 1,400 שקלים לחודש, ויחד עם מחיר הצהרון הסכום מתקרב ל-2,000 שקלים), כלומר, לכאורה יש כאן התנגשות בין הצורך לשמר את מערכת החינוך האחידה השוויונית והרב-תרבותית ובין הזכות לבחירה החינוכית של ההורים.

אך בשיחה עם ההורים נראה כי הצגת ההורים כאופורטוניסטים ואת מערכת החינוך כשוויונית - אינה מדויקת. "בניגוד למה שמצטייר מבחוץ, זהו מקום כל כך הומני וההיפך מאליטיסטי", אומרת עינת רוגל, אמא של נעמה מכיתה א'. רוגל מתארת חבורה אידיאליסטית של הורים. "אין לנו ציוד יקר של מחשוב כמו בבתי ספר אחרים", היא אומרת. "הרבה מהדברים שרואים כאן הם תרומות של הורים. כל הגינון זה עבודת הורים. שכר המורים הוא ההוצאה העיקרית. אין עוררין על כך שעל זה אנחנו מוכנים לשלם".

רוגל מוסיפה כי לעתים קרובות בתי ספר שהחלו כיוזמות של הורים נהפכו לאבן שואבת לאנשים מבוססים שמבקשים להתבדל ממערכת החינוך הרגילה. "זה לא המצב אצלנו", היא אומרת. "אי אפשר לומר שיש עשירים בבית הספר. אחרת לא היינו במצב הכלכלי המפחיד הזה. הקמת בית הספר באה מהמקום היחיד, שאתה רוצה את החינוך הראוי לילד שלך". ההורים בחרו מנהלת ומורים, שהם עצמם היו הורים מעורבים לפני שעשו הסבה לחינוך.

צביקה שוורצמן, פסיכולוג במקצועו, בן זוגה של רוגל, מדבר על בית הספר כעל קהילה. "אנחנו מאוד מנסים לעודד וליצור קהילה, ולא להיות רק אנשים שבאים לשים את הילדים בבית הספר בבוקר ולאסוף אותם בסוף היום", הוא אומר. מחנך כיתה ג', יפתח השילוני, מספר שהוא הולך לביקורי בית ומהם התרשם שהילדים באים מבתים צנועים. "הורים אצלנו פשוט מוכנים לוותר על הפלזמה כדי לרשום את הילדים לבית הספר", הוא טוען.

גיל ארז, אבא של שירה מכיתה א', המסיע את בתו יום יום מאזור פארק הירקון שבצפון העיר לבית הספר שביפו, טוען שבעידן הפלורליסטי הנוכחי, הזכות של ההורים לבחירת תפישה חינוכית גוברת על הטיעון שיש לשמור על מערכת ממלכתית אחידה. "יש לנו ילד בכיתה ד' במערכת החינוך הרגילה, כך אנחנו מכירים אותה מבפנים", אומר ארז. לדבריו, הוא התרשם בין השאר "מהשילוב ההוליסטי בין הגוף לנפש בחינוך האנתרופוסופי, מהדגש על עבודה בשילוב של יצירה, מהקשר של הילדים בינם ובין עצמם ובינם למורה. אי אפשר להתעלם גם ממספר הילדים המצומצם בכיתה”.

בניגוד לביקורת על כך שתפישת החינוך הזאת היא נוקשה (למשל הטקסים שמתקיימים במסגרתה), ארז מרוצה מכך ש"זו מערכת סמכותית, שמחזיקה ילדים. אני מתרשם מאווירה שמעודדת למידה לאו דווקא תחרותית, הישגית, אלא הגברת הסקרנות של ילדים, הענקת כלים. רואים זאת בכל נושא שעובדים עליו, אם זה אותיות או חשבון.

“החינוך האנתרופוסופי הוא אלטרנטיבה ממוסדת שהצליחה בכל העולם ובארץ", הוא ממשיך. "יש להורים זכות לשלוט בבחירה שלהם ולהשפיע על הזרם החינוכי. ומכיוון שיש בתי ספר חצי פרטיים בתל אביב, אני לא רואה כל שוני בינינו. הם נהפכו למיינסטרים ואני לא רואה סיבה שעם הזמן גם אנחנו נהיה חלק ממערכת החינוך הרגילה".

בלי בחינות

שם טוב, עתירת הניסיון מעמותות לשינוי חברתי שבהן עבדה לפני שעשתה הסבה לחינוך, סבורה שמערכת החינוך מזמן אינה אחידה, מכיוון שהיא פוליטית. "זו פיקציה. הרי היום כל בית ספר מתנהל כבועה. בתל נורדאו מלמדים תגבור יהדות, ובבית ספר אחר מדגישים את איכות הסביבה. ומה הן העמותות המשלימות, שקונות שעות שיעור אפורות?" היא שואלת. "מה זה אוטונומיה בית-ספרית אם לא מכבסת מלים? השוויוניות נשברה מזמן. אנחנו לא מייצגים אי-שוויוניות אלא את האפשרות לבחור את הזרם החינוכי.

"היוזמה שלנו מתחילתה, כחזון וכמהות, היא אנטי חינוך פרטי", היא ממשיכה. "המדינה מאלצת אותנו להיות בית ספר מוכר שאינו רשמי. לא בחרנו בזזה. בית הספר מקבל את כל מי שבוחר בו ואינו בוחן את המתקבלים אליו. בחרנו להיות בדרום העיר, כי אנחנו מאמינים בשילוב ובאוכלוסייה מגוונת. בעתיד אנחנו רוצים לשתף פעולה עם תושבי העיר הערבים. אנחנו מודעים לכך שזה ייקח זמן כי ממה שלמדנו תפישות החינוך במגזר הערבי הן קצת אחרות משלנו. כרגע בקשתנו הצנועה מעיריית תל אביב שיביאו אותנו בחשבון וידאגו לנו למבנה כדי שנוכל להנגיש את עצמנו לאוכלוסיות חלשות יותר. גם אם אולי לא יאמצו אותנו עדיין כחלק ממערכת החינוך בעיר, זו התחלה. אנחנו יודעים שהדרך עוד ארוכה".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ