משחקי פאתוס ביום הזיכרון - ילדים - הארץ

משחקי פאתוס ביום הזיכרון

האם טקסי יום הזיכרון בבתי הספר ממלאים את יעדם, או שהם ריטואל שנהפך לאוטומטי וחיצוני? איזו משמעות יש לשירים הנוגים שתלמידים מציגים שנה אחר שנה, ולמה אף אחד לא מעז להציע שינוי?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תמר רותם

"אני נוסעת, הדרך שקטה. הדלקתי את הרדיו והתנגן בו שיר מוכר. הוא אהב את השיר הזה. אהב מאוד. אני זוכרת שמאז שהיה קטן הוא אהב את השיר הזה, ידע את כל המלים בעל פה. מלים שלא אשמע אותו אומר. אני איבדתי את בני בצבא ההגנה לישראל".

המלים הללו, שכותבת אם לבנה שנהרג באחת המלחמות, נאמרות בקול צעיר מאוד של נערה, בטקס יום הזיכרון בחצר בית ספר. לגדר הגבוהה של החצר מוצמדת כתובת באותיות שחורות: יזכור. המצלמה עוברת מהכתובת לנערות לבושות שחור, תלמידות בית הספר, שרוקדות תוך כדי הקריינות של האם המדומה. רדיד שחור ושקוף מכסה את ראשיהן של הרוקדות ויורד עד לרגליהן. הן נראות לעתים כאלמנות יווניות, גרוטסקיות בתנועותיהן, ולעתים כעורבים שחורים גדולים. כשהנערה מפסיקה לקרוא בדרמטיות את המכתב של האם, המוסיקה, נוגה ומטרידה, מתגברת. קאט.

בעבודת הווידיאו הזאת, ששמה “My Immortal", מראה האמנית איילת אלבנדה קטעי ריקוד נוספים המשולבים בטקסי יום הזיכרון בתיכונים שונים. בקטעים הערוכים לסרטון אחד הכוריאוגרפיה וההעמדה דומות. הבנות, בדרך כלל בשחור, מפתלות את גופן, זורקות את שערן הארוך לאחור בהפגנתיות. באחד הקטעים ידיהן של כמה מהרוקדות פשוטות קדימה כאילו הן מכוונות בכלי הנשק שבידיהן. הרקדניות סביב נופלות תחתיהן ואחר כך נראות כנשים מתאבלות. אבל לרוב אלה קטעים סתמיים, ללא תוכן מובהק, שמחקים תנועות ממחול מודרני.

איילה אלבנדה, מתוך “על במותיך”. לידתה של זהות

אלבנדה, בת 32, עוסקת במכלול עבודותיה בעימות של הזיכרון הקולקטיבי עם זה האישי. עד לפני כשנה וחצי, במשך כמעט עשור, חיתה בברלין והתעסקה לדבריה בשאלות זהות שהטרידו אותה כמהגרת וכישראלית שגרה בברלין. ככל שהגעגועים לארץ גברו והמחשבה על חזרה לישראל התגבשה, היא מספרת, "החלטתי לבדוק את נושאי הזהות והזיכרון דרך טקסי הזיכרון בבית ספר, כי הרגשתי שבגיל ההתבגרות הזהות מתחילה להתעצב".

ערש הזהות הזה מועבר תחילה בסדרת רישומים יפים ומעודנים בתכלת-לבן של בני נוער הלוקחים חלק בטקסי זיכרון, בעבודה "על במותיך", ובהמשך בעבודות הווידיאו הישירות והבוטות יותר. ב”My Immortal”, שקטעי המחול בו לקוחים מסרטונים שהרוקדות עצמן העלו ליוטיוב, מתקבל מבט כפול: התבוננות ביקורתית של האמנית על גבי ההתבוננות חסרת המודעות של הרוקדות בסרטונים שהפיקו הוריהם. "אני זוכרת את עצמי בגיל הזה חושבת שטקסי יום הזיכרון וההתכוננות לקראתם, זה מין ‘פיים’ (‘תהילה’, סדרת הטלוויזיה משנות ה-80 שנעשה בעקבותיה גם סרט על תלמידי בית ספר לאמנויות, ת"ר). יש אודישנים. ובשבילי זאת הזדמנות לפתוח בקריירה של פרפורמנס. זה כבוד גדול להשתתף בטקסים ולהגיד את השורה וחצי, או לרקוד או לנגן. יש היררכיה בתוך התפקידים. התוכן לעומת זאת מטושטש או בלתי נראה".

הפער הזה בין התוכן הנשגב, הטקסטים הנאמרים בפאתוס, לבין התחושות או ההזדהות בפועל של התלמידים, ובעיקר העדרן של אלה – הוא המקום שאלבנדה ממקדת בו את הזרקור שלה, ולשם מכוונת הביקורת שלה והתקוממותה על טקסי יום הזיכרון בבתי ספר.

הפער הזה בא לידי ביטוי גם בפעולת ההעלאה של קטעי הריקוד ליוטיוב. "שמרתי את הפורמט כי הוא מדגים את הטענה שלי שזה פרפורמנס שהן גאות בו. ושההורים הגאים מצלמים. הן מוסיפות לייק. מישהי מעירה 'איך זייפתי'. הציניות של הסיטואציה. היתה לי נטייה לבקר אותן, אבל צריך לזכור שהם ילדים וזה טבעי. התכנים הללו של הטקס גורמים לניתוק. זה סוג של התגוננות, כשמבקשים ממך להתאבל על הבן שלך כשאת בת שמונה".

בתחקיר שעשתה אלבנדה ומול המצלמה שלה סיפרו לה רבים על "חוויית העצב שייצרו כשחקנים", כדבריה. היא זכרה היטב את הפעולה הזאת מעצמה: "משנה לשנה את לומדת, משתפרת, תוך כדי חזרות על הטקסטים, על התנועות, מחדדת את הדמות שמייצגת תוכן של אבל לאומי או של אבל אישי. דמות מלודרמטית, מזדהה, או לפחות דמות שטוענת שהיא מזדהה עם קולקטיב. והשאלה היא כמה הדמות הזאת באמת מזדהה או מרגישה".

שאלות אלה עולות ביתר שאת בעבודת וידיאו אחרת, “עדות”. בעבודה זו המסך מחולק לשלושה חלקים, ובכל אחד מהם עומד אדם לבוש בחולצה לבנה של טקס יום הזיכרון. כשאחד מהאנשים מוסר את עדותו, על זיכרונותיו מטקסי הזיכרון בבית ספרו, השניים האחרים עומדים בתנוחות אופייניות, ראשם מורכן כאילו הם בשעת צפירה או בתנוחת הקשבה וצפייה - חציה שעמום וחציה קורבניות ועצב - בטקס יום הזיכרון. רוב הדוברים מספרים על הרגשות שאינן ממין העניין. למשל, אחת הדוברות היא בחורה שלמדה בריאלי. בתיכון זה, מתברר, לטקס יום הזיכרון בכל שנה מגיע אמבולנס, כי בני הנוער נוהגים להתעלף תוך כדי קריאת שמות הנופלים, כאילו זה חלק מהטקס. אותה בחורה מספרת על הפנטסיה שלה להתעלף ושנהג האמבולנס החתיך יישא אותה בזרועותיו.

איילת אלבנדהצילום: דניאל בר און

אלבנדה, שזכתה ב-2012 בפרס האמנות "מתנאל", מרגישה שיש כאן ניצול, כאשר מפילים על כתפי בני נוער את האבל הכבד והשכול ומתוכם הם צריכים לעצב את זהותם. "זו הסכנה, כי כאשר בגילאים כאלה, צעירים כל כך, אנחנו מנסים לעצב את עצמנו מול קהל, כדי שתהיה חפיפה עם התוכן הלאומי והלאומני, הפוקוס מיטשטש. קשה לדעת אם אני מציג את עצמי עצוב או מחפש באותו רגע להשתייך או להתבטא". לדבריה, העובדה שאין לגיטימציה להתפלמס עם התכנים “מחדדת עוד יותר את המקום הבלתי-אפשרי הזה של האינדיווידואל בטקס הלאומי".

לאן הלך ילדי

ביקורת דומה הביעה השבוע מורה שהוטל עליה השנה, למורת רוחה, לעצב את טקס יום הזיכרון בבית הספר היסודי שבו היא עובדת. המורה העדיפה לא להזדהות בשמה מטעמים מובנים. "גויסתי למשימה, תרתי משמע", היא מספרת. "יש לי המון ביקורת, אבל אין לי ברירה. אלה הציפיות של בית הספר ובעיקר של ההורים. אני לא מאמינה שאני צריכה לשתף פעולה עם זה". לדבריה, מה שמפריע לה אלה הטקסטים המוכרים עד זרא והעובדה שהקהל הוא צופה פסיבי באותם תכנים כל שנה: "מגש הכסף, מסדר הנופלים, או ‘יזכור’ שנאמר בפאתוס. זו ציפור הנפש, הדבר הקדוש שאין לגעת בו. אבל צריך לזכור שאלה בסך הכל ילדים. למה הם צריכים לומר טקסט קשה כזה".

כשניסתה לעבוד עם הילדים, לנסות להפיח בהם רגש, היא הופתעה לגלות שהם שחוקים. "רציתי ליצור קצת אפקטיביות, לעבוד עם הרגש. אבל הם כבר כל כך ננעלים על הפאתוס. מדקלמים את השורות בטון המצופה מהם כאילו הם מורגלים בזה מקדמת דנא. הרי הם שמעו את זה מגיל שש. אני המומה מעד כמה הם כבר בתלם הזה, כאילו עשו להם שטיפת מוח. אני מרגישה כבולה. אף אחד הרי לא מחפש מקוריות בדבר הזה".

אנשים מפחדים לגעת בתכנים האלה, לשנות אותם, מדגישה המורה. "הכי קל להוריד מהאינטרנט. הרי אם את מנהלת בית ספר, את חוששת מהאבא הזה שיגיד לך ‘זה נכס צאן ברזל, מה פתאום הורדת את זה ואת הדבר ההוא’. צריך אומץ פוליטי כדי לנסות לשלב גם תכנים אחרים. זה לא מקרי שה לא משתנה. והרי לבתי ספר אין תפישת עולם ואין אידיאולוגיה. איפה משנים? בבתי ספר צעירים, דו-לאומיים, דמוקרטיים, שהם אנטיתזה למערכת החינוך.

"מפריע לי שהטקסטים כל כך קורבניים", ממשיכה המורה. "ממש חורה לי כשילדה אומרת 'אבל אלוהים, למה?' הכל מופנה לאלוהים, כאילו אין ברירה. אנחנו בית ספר חילוני, למה להטיל הכל על אלוהים? למה לומר 'התקווה לא תשוב לביתנו'? ממש צאן לטבח. כמו בהגדת פסח, ‘עומדים עלינו לכלותנו’. זו בעצם ברירת המחדל: 'אתם תצאו למלחמות ותמותו'. למה לא לדבר על זה שאפשר לעצור את המלחמות? הצעתי, בואו נשים טקסטים של תקווה. הרי אם בגיל קטן נחנך לחשיבה אחרת, יש סיכוי שיגדלו אנשים שרוצים ומחפשים שלום אמיתי. אבל זה נחשב לאמירה שמאלנית רדיקלית".

ההשתקה של האינדיווידואל בטקס יום הזיכרון היא בעוכריה של פעולת הזיכרון, מוסיפה המורה. "אם כבר עושים את הטקסים האלו, למה לא נותנים לילד שיעלה עם הסבתא שלו לבמה ביום השואה, או שאנשים יספרו על השכול במשפחתם. שילד יספר בגוף ראשון על אח שלו, איך הוא זוכר אותו. זה הרבה יותר חזק מהטקסט של יאיר לפיד 'ההחמצה', שכבר נכנס לקאנון. למה לא לשיר את השיר של חנוך לוין

‘שחמט’ (‘לאן הלך ילדי’, ת”ר), שיר שמעורר לחשיבה. זה כמו שבגן שרים עדיין ‘עבדים היינו’ לפני פסח. יש פחד לגעת בדברים, ליצור משהו חדש ולחשוב. הכי קל לקחת את התכנים הידועים מראש. אין פלא שכולם ברפיסות בחברה הישראלית.

"צריך להתרגש מחסרון המתים", היא מסכמת, "אבל צריך לעשות חשיבה יצירתית, איך להיות בסוג של קרבה עם המושג הזה של חללים. אבל לעמוד עם הטקסטים החלולים הללו, עם הפאתוס הזה, זה הדבר הכי בנאלי ומרדד את הזיכרון שיכול להיות".

מזייפת, מזויפת

אלבנדה מציינת, כי "זה גיל שיש בו חיפוש, שאנחנו מרוכזים בבעיות עם הגוף שלנו, במערכות היחסים עם החברים והמורים. מוזר לצפות שברגע הזה נעשה סוויץ’ ונזכור את ההיסטוריה וגם נצליח לטעון בכל זה רגש. בעיני זה לא הגיוני לצפות מבני נוער להזדהות רגשית טוטלית עם מאורע היסטורי. מה שקורה הוא לא מה שמצופה. הטקס נהפך לשעת המבחן בעיני החברים, להראות מה אתה שווה. אני זוכרת את הדחף הזה להשתלב, את המאמץ, הרצון להראות מי את; ולעומת כל השבריריות הזאת, הבמה הקולקטיבית בעצם מגמדת ומוחקת אותך. למדתי הרבה מהטקסים האלה. למדתי איך לשלוף את הפאתוס, את הכאב ולרכז אותם לנקודה אחת ולבכות כשצריך לבכות. זה חבל, כי אלה נושאים חשובים והסיטואציה מונעת התבוננות אמיתית ויוצרת שחזור אינסופי".

כמו המורה, גם אלבנדה אינה שוללת מכל וכל את הטקסים ואת פעולת הזיכרון. "ההתקוממות שלי היא נגד המהלך האמוציונלי”, היא מסבירה. “מי בכלל החליט שטקס צריך שיהיה בו ריקוד. שיהיו בו השירים הללו שסוחטים את בלוטת הדמעות. אני זוכרת שחוויתי את עצמי מזייפת, מזויפת, כי הרגשתי שנדרש ממני לספק משהו באירועים האלה שלא ידעתי איך.

"במערכת החינוך בארץ אין הרבה הזדמנויות למשחק, לפרפורמנס, חוץ מהטקסים הרבים - יום רבין, יום ירושלים. והכל מתערבב”, היא מוסיפה. “מישהו אמר שמה שמבדיל בין טקס יום השואה ליום הזיכרון זה גדר תיל על הבמה. בעיני המהלך הזה פוגע בתוכן".

גם היא שואלת למה לא לנהל דיון ביקורתי: "הייתי רוצה שיבדקו מה באמת לומדים מהיום הזה. מה לומדים משנים של מלחמות. מה לומדים ביום השואה. בכלל מה לומדים מכל שרשרת החגים הזאת - מפסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, חוץ משאנחנו רדופים-רדופים-רדופים".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ