האם הילדים באמת עסוקים מדי?

האם הגיע הזמן לבחון את הדעה הרווחת, שלפיה הורים דוחפים את ילדיהם לפעילויות רבות מדי? אילו יתרונות יש בכל זאת בחוגים ומה ההורים המבולבלים אמורים לעשות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ברוס פיילר
ניו יורק טיימס

שנת הלימודים בעיצומה, ואשתי ואני עסוקים בתיאומי פעילויות אחר הצהריים של בנותינו, תלמידות בית הספר היסודי – חוגי ספורט, שיעורי נגינה, שיעורי בית ופגישות עם חברים. לפי הדעה הרווחת כיום, אנחנו מעוללים להן דבר אכזרי, שתלטני והרסני. זה שנים מסכימים כולם שהורים שאפתנים ודוחפנים מעמיסים על ילדיהם יותר מדי תחרויות כדורגל, שיעורי כינור וסדנאות בישול. נכתבו בעניין שלל ספרים, בשמות כגון "הילד שלוח הזמנים שלו עמוס מדי", "הורים לחוצים, ילדים בחרדה". בשנים האחרונות קמו מתנגדים להשקפה הזאת. חוקרים מפרסמים נתונים המפארים את מעלות הפעילויות שלאחר הלימודים, ולצדם החלו להתפרסם מאמרים בכותרות כגון "מיתוס הילד העמוס מדי". ועדיין, הכותרת השכיחה היא "10 סימנים שהילד שלכם עסוק מדי".

המסר הזה מתסכל. ראשית, אשתי ואני עובדים, ואין לנו הלוקסוס לפקח על שעות הפנאי של הילדות שלנו בכל רגע נתון. שנית, קל להגיד שילדים צריכים לשוטט ללא פיקוח בשכונה ולמצוא להם עיסוקים, אבל אנחנו חיים במאה ה-21, לא בספר של בוורלי קלירי. ושלישית, כשאנחנו משאירים את הילדות לבדן פרקי זמן ארוכים, לבסוף הן רבות זו עם זו או דורשות לראות טלוויזיה.

תצלום אילוסטרציהצילום: גטי אימג'ס

מאחר שאני אבא שעובד בבית, לעתים קרובות אני נגרר לתוך ההתרחשויות, מה שמעורר בי את הרצון לרשום אותן לעוד חוגי ספורט, או טוב מזה – לקורס נימוסים, שם לפחות הן ילמדו משהו ואני אוכל לבלות עם חברים. חוגים כהעשרה? לפעמים הם משמשים אותנו דווקא כשמרטף. מה יעשה איפוא אב מבולבל שכמוני?

מייקל תומפסון, פסיכולוג קליני ומחבר "The Pressured Child" (הילד שמופעלים עליו לחצים), מנסה להרגיע: "יש גבול דק בין ילדות עשירה, מעניינת ומעודדת צמיחה לבין ילדות עמוסה מדי. ואף אחד לא יודע איפה בדיוק עובר הגבול הזה. הבעיה האמיתית היא ההורים, בייחוד הורים מצליחים מאוד ששולטים בחייהם במידה רבה מאוד ומנסים לשלוט באותה מידה בחיי ילדיהם. לכן ההחלטות שהם מקבלים נובעות מחרדה ולא מעניין כן בטובת הילד. כשאני הייתי ילד אמרו לי לגמור מהצלחת כי יש ילדים רעבים בסין. עכשיו אומרים לילדים, לכו להתאמן כי ילדים בסין לומדים כינור". כשמדובר בילדים בגיל בית הספר היסודי וחטיבת הביניים, ההורים לא צריכים לחשוש כל כך שהם אינם מתקדמים ומצליחים. השאלות החשובות הן האם הילד ישן מספיק? האם יש לו די זמן להכין שיעורים?

אלווין רוזנפלד, פסיכולוג קליני ומחבר "The Over-Scheduled Child" (הילד שלוח הזמנים שלו צפוף מדי), מבהיר שאינו מתנגד לחוגים אבל “הבעיה היא שאיבדנו את היכולת לאזן אותם באמצעות זמן מת ושעמום". הפתרון הוא להבטיח שלילדים יהיה די זמן פנוי, שלהורים יהיה די זמן ללא עבודה, וששני הצדדים יוכלו "להיות יחד בלי מטרה מוגדרת. כך הילד מקבל את המסר שאתם אוהבים אותו. וילד שמרגיש שאוהבים אותו, גם אם החיים יזמנו לו קשיים, הוא לא ייכנע".

סוניה לותר, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה, אומרת שהבעיות צצות כשהורים מייחסים חשיבות רבה מדי להישגי הילדים בפעילויות של אחר הצהריים: "ילדים לא משחקים כדורגל או כדורסל סתם לשם ההנאה, הם רוצים להתקבל לנבחרת בשנה הבאה. המקום היחיד שבו אני מותחת את הגבול הוא כשהילד מתחיל להגיד שההישגים שלו קובעים את הערך העצמי שלו: אני שווה ההישגים שלי".

פולי יאנג-אייזנדראת, פסיכולוגית קלינית ומחברת "The Self-Esteem Trap" ("מלכודת הערך העצמי"), דווקא מתנגדת לפעילויות מאורגנות רבות מדי. היא תולה את הקולר בדור של הורים שמתעניינים יותר מדי בחיי ילדיהם, מייחסים חשיבות רבה לכל מלה ומספקים מיד כל משאלה. עד גיל 11 או 12, היא אומרת, "כל השיעורים והסדנאות הם בעצם תחרות בין ההורים. ילדים זקוקים לזמן פנוי, כדי להתבטל, לשחק בחופשיות ולשהות לצד הוריהם באותו חדר, להיות 'לבד יחד'. בעבר זה היה זמין יותר, לא רק משום שהיה הורה שנשאר בבית אלא משום שההורים לא גילו עניין אובססיבי כזה בחיי הילדים".

מה שכל המרואיינים מסכימים עליו הוא, שצריך להקדיש פחות תשומת לב לכמות הזמן שהילדים מבלים בחוגים, ולהתעניין יותר במסרים שאנחנו מעבירים להם בנוגע לפעילויות האלה. רצוי להיזהר מאמירות כמו "אוי, טעית" או "אוי ואבוי, לא נבחרת לליגה?". שלחו את הילדים לחוגים – אבל זכרו להקצות זמן לבילוי משותף אתם. רוזנפלד אומר: "הילדים צריכים להרגיש שיש מספיק זמן שבו המחשב והטלפון כבויים, וכל מה שאתם רוצים לעשות זה להיות יחד".

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ