למי ילדים ובני נוער מוכנים להקשיב

נער שנהפך ליזם היי-טק ועזב את בית הספר, ילדה שקוראת יותר מ-500 ספרים בשנה ונערה שמסבירה למה הסוכרת היא הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים - אלה רק כמה מהמרצים הצעירים בפרויקט הרצ"ל. הקהל - בני נוער - מרותק: מתברר שהם מעדיפים ללמוד מבני גילם

דפנה ארד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דפנה ארד

הרצ"ל (ראשי תיבות של הרצאות לנוער), מיזם של עופר פריאל, איש חינוך בן 39, התקיים לאחרונה בפעם החמישית. זה עובד כך: פריאל מאתר בני נוער פורצי דרך, שחוללו שינוי או חוו הישג יוצא דופן. הוא פונה אליהם בהצעה שקל לסרב לה – לעמוד מול אודיטוריום מלא בתיכוניסטים ולדבר על עצמם, או על הדבר המעניין שהם מעורבים בו, במשך לא פחות מעשר דקות. ואז, בתוך חודשיים של הכשרה, הם הולכים על זה.

פריאל, שגם מנהל את "המרכז ליזמות בחינוך" של העיר בת ים, צפה כרבים אחרים בהרצאות מעוררות ההשראה באתר "TED" והחליט לברוא סדרה של הרצאות משלו. זו נהפכה למשימה מחייבת. פריאל והנערים מתכננים איך להציג את הנושא, כותבים ומוחקים טיוטות ועובדים על עשר הדקות האלה כמו שלא מתכוננים לשום בחינת בגרות. הם משייפים את האתוס, הפאתוס, הריתמוס, מחליטים מה להדגיש בסיפור החיים הקצר שלהם ומנסים לשנן את הטקסט מבלי להזדקק לדפים או להתחבא מאחורי דוכן המרצים.

פולינה קמפינסקיצילום: דודו בכר

פריאל אומר: "בשלב האיתור הם לא בהכרח דוברים מצוינים, אבל יש להם סיפור טוב. והמטרה היא לא רק לספר אותו, אלא להניע בני נוער לעשייה, למחשבה אחרת, למבט אחר על החברה ולהגשמת חלומות. אני עובד אתם במטרה לנסח מסר אוניברסלי. למרות האינטרנט, שבו הכל זורם ופתוח, בני נוער רבים חיים בסוג של גטו מחשבתי. באירוע הזה הקהל מפתח דו-שיח פנימי ועוברים תהליך של העצמה. הם שואלים את עצמם, אם ההוא בגיל 17 פתח חברה למה שאני לא אעשה זאת? אם הילד האוטיסט רואה במגבלה שלו נקודת חוזק, למה שאני לא אסתכל על המגבלות שלי כעל יתרון?"

בבוקר ההרצאה הקבוצה הנבחרת נרגשת. הנערים עוברים על הדפים שלהם ומנסים להירגע על ידי האזנה לשירים שקטים ביוטיוב באולם הריק.

תלמידי כיתות ט' וי' מבתי ספר על-יסודיים בפתח תקוה מתכנסים ותופסים כיסא. קהל קשוח, שכל סודות היקום מחכים לו בקצה האצבעות, אם רק יוציאו את הסמארטפון מהתיק. פריאל מסביר מעל הבמה: "יש לקהל יש שתי גישות איך לקבל את ההרצאות. הראשונה היא לשבת על כיסא הפלסטיק, להתרווח עד כמה שאפשר ולחכות לדבר המרצים. דרך אחרת היא לשבת דרוכים, להקשיב לכל מלה שהם אומרים, והֱיו בטוחים שהם חשבו עליה עשר פעמים. המסרים שלהם יעברו בין השורות, ואם תפספסו אותם זה ייגמר בזה שיהיה לכם נחמד. אם תקשיבו טוב טוב בין השורות תיקחו משהו אתכם מפה".

ישי כהןצילום: דודו בכר

לא ברור אם ההקדמה הזאת היא שגרמה לקשב המופתי באולם, אבל כמעט שלא נצפו ילדים מתכתבים בווטסאפ. גם ברגעים שהמרצים הצעירים כיחכחו בגרון וניסו להיזכר על מה תיכננו לדבר, הקהל מחא כפיים, כדי לעודד אותם, אולי כי הם ראו בטלוויזיה שכך צריך לעשות כשמתמודד בתוכנית ריאליטי שוכח את מלות השיר. במשובים שמילאו לאחר ההרצאות, הורידו את הכובע בפני הנואמים - שהראו להם שאפשר לחלום בגדול. הם כתבו: "ההרצאות נתנו לי מוטיבציה והרבה השראה לנסות וללכת אחרי החלומות שלי ולהתקדם"; "חשוב להעביר את ההרצאות האלו לכמה שיותר בני נוער כדי שיבינו שהם אחראים לעתיד של עצמם"; "כשאני לומד ממישהו בגילי אני מבין יותר טוב".

הכל אני יכול

באירוע בשבוע שעבר המרצה הראשון היה יזם בשם ישי כהן, בן 17 וחצי מירושלים. הוא דיבר מהר, מעניין ונחרץ, כאילו עשה זאת מאות פעמים בעבר, וסיפר סיפורי גבורה תחת הכותרת "איך להפוך רעיונות למיזמים שפועלים".

תחילה תיאר כהן את ניסיונותיו בצילום מקצועי בחופש הגדול שבין כיתה י' לי"א. עד אז צילם לשעשוע ובאותם ימים נבר באינטרנט והבין שכדי לעבור לליגה של הגדולים הוא יצטרך לבנות צוות. הוא גייס מאפרת ומלבישה, השתלט על בית ריק ותלה בו סדין, הביא תאורה ומשווקת, ויחד הם הקימו סטודיו צילום סמי-מקצועי, שבו הקדישו את ימי החופשה לצילום אנשים, מסמכים רשמיים וכן צילומי אופנה. "כך למדתי שאתה יכול לקחת תחביב שלך ולשרת באמצעותו המון אנשים. עבדנו שלושה שבועות ונאלצנו להפסיק כי התחיל בית ספר. אז הבנתי שהתחביבים שלי לא ילכו יד ביד עם בית הספר".

בזמן משחק שח סוער שהתארך עד שלוש בלילה דיברו כהן וחבריו על כך שהם רוצים להיות חלק ממשהו גדול, אבל "ידענו שאנחנו לא טובים בכלום. אנחנו לא מתכנתים ואין לנו יכולות שמהוות יתרון על עובדים בני 30. הדבר היחיד שכן - אנחנו טובים בפייסבוק וזו נקודת ההתחלה. בוקר אחרי זה התלבשנו יפה ודפקנו על דלתות של חנויות ומסעדות בירושלים, בהצעה לשווק אותן בפייסבוק. עברנו חנות חנות, קיבלנו לא, ולא, ושלושה כן. שלושת הלקוחות הראשונים שלנו. וכך התחלנו לעבוד. בתקופה הזאת למדנו איך מדברים עם לקוחות, איך מתמחרים עבודה ועל כל העולם של פרסום באינטרנט, במובייל - גרפיקה, וידיאו וקופירייטינג. פתחנו חברת ניו-מדיה בשם 'אודיאנס' והתחלנו להעסיק חברים שלנו. כיום יש לנו עשרות לקוחות ושבעה עובדים.

"בכיתה י"א עוד עבדתי בזמן שיעורים חופשיים ואז קלטתי שבית ספר נהפך למטחנת בגרויות", המשיך כהן. "באותו רגע למדתי על טוטאליות, להיות מכוון מטרה ולא לעזוב אותה. לעשות ויתורים כמו לוותר על זמן שלך עם חברים ולעזוב את בית ספר. זה היה שיעור מאוד חשוב מבחינתי". ברגע זה כמובן שבה את לב הנערים שהקשיבו לו.

בהמשך דיבר על אפליקציית "SMARTBUS", שאותה הגה, מצא לה מימון, פיתח והקים בעזרת חברים טובים בתוך שלושה שבועות, וכן על פגישה משמעותית שהיתה לו עם המיליונר מוריס קהאן. "שאלו אותו מה זה מנצח. והוא אמר, 'Winner is a loser that doesn't quit' (מנצח הוא מפסידן שלא מרים ידיים, ד"א), שלא עוזב גם כשקשה. אם יש משהו שהייתי רוצה בשבילכם זה שתהיו וינרים".

מחיאות כפיים סוערות חתמו את השיחה.

רויטל שפירא, ראשת אגף החינוך העל-יסודי בעיריית פתח תקוה, עלתה לבמה אחריו, ובמפתיע הביעה הערכה רבה לנער שהחליט לא להישאר במערכת. "תלמידים לומדים הכי טוב כשילדים אחרים מלמדים אותם", אמרה. "אם היינו עכשיו במסגרת שיעור חינוך, המורה היתה נכנסת לכיתה ומנהלת דיון על איך מגשימים את השאיפות שלנו ואיך הולכים בעקבות החלום. ואני חושבת על החוויה שעברתם בלהקשיב לישי עשר דקות לעומת שיעור חינוך שלם".

בעקבות פיקאסו וצוקרברג

אחריה עלתה להרצות מיכל לב, בת 18 מחיפה, שמתגייסת בשבוע הבא. לפני ההרצאה אמרה לי, "אנחנו רוצים להיות מודל, כדי שאנשים יהיו כמונו ויקבלו השראה מאתנו שגם הם יכולים. אנחנו בסך הכל בני אדם. אנחנו לא משהו מיוחד. אני לא מחוננת אפילו".

היא פתחה את הרצאתה כך: "פאבלו פיקסו התחיל להציג את הציורים שלו כבר בגיל 14. מארק צוקרברג הקים את פייסבוק בגיל 20. לואי ברייל המציא את כתב הברייל בגיל 15. מרי שלי כתבה את 'פרנקנשטיין' כשהיתה בת 19, וסטיב ג'ובס פיתח את מחשב אפל הראשון בגיל 21. המשותף להם - כולם היו צעירים כשהצליחו בתחום שאהבו".

דניאל עמיתצילום: דודו בכר

ואז סיפרה על השנתיים האחרונות בחייה, שבהן בבוקר היתה תלמידת תיכון במגמת מחשבים ובערב עובדת אינטל מן המניין: "עבדתי בבייביסיטר ובלונה פארק, ואז אינטל חיפשו עובדים תיכוניסטים. שלחתי קורות חיים למרות שלא היה לי הרבה מה לכתוב, עברתי מבחנים והתקבלתי. הגעתי למשרדים, מקום של גדולים. ישר התחילו להראות לי טכנולוגיות, זימנו אותי לישיבות, הראו לי את המנהל שלי ואת צוות העובדים, קיבלתי מחשב ואת הקובייה שלי והתחלתי לעבוד. יום אחד אמרו שאני מוזמנת לפתוח לי קרן פנסיה, הסבירו לי שהקרן תיפתח כשאהיה בגיל 64. הייתי רק בת 17. אבל זרמתי עם זה.

"פעם אחת באתי לעבודה עם חולצה שעליה סמל בית ספר והשומר לא נתן לי להיכנס כי הוא חשב שאני בת של עובדת שמנסה להתגנב", המשיכה לב. "גם כשסיפרתי על העבודה שלי, מרבית האנשים לא האמינו לי שאני מתכנתת באינטל. חשבו שאני עובדת עליהם, שאני עובדת בקפיטריה של אינטל וסתם משוויצה, והיה מיעוט שהאמין לי. הייתי שם כמעט שנתיים ושרדתי כמו גדולה. למדתי מה זה מוסר עבודה ומהי אחריות והייתי ילדה בעולם של גדולים. כנראה יש לי משהו משותף לאנשים שציינתי בהתחלת ההרצאה. אני מקווה שאצליח כמוהם.

"ואתם, חשבו על משהו שאתם אוהבים לעשות ואיך לעשות את זה. והכי חשוב זה לא לשבת בבית, לצאת ולחפש את ההזדמנות. אם אין לכם כיוון זה לא נורא. יש עוד המון אנשים שלא סגורים על עצמם, אפילו גדולים מכם", אמרה והצליחה לקלוע לבעיה קשה של האדם המערבי המשכיל.

דניאל עמית, בן 17, כוכב-הרוק של בוקר ההרצאות, עולה לבמה בחולצת "אני אוטיסט גאה", זו שבה גם הצטלם לאודישן ל"אקס פקטור" וריגש לא מעט נערות. ילדות שכלל לא היו אמורות להימצא באולם התפלחו פנימה כדי להצטלם אתו, מסדרות את השיער ומקליקות על האייפון.

אך ברגע האמת הקהל בקשב מוחלט. עמית ניגן ושר ואז נשא הרצאה, שבה הציג את עצמו כנער בן 17 שמעריץ את "נירוונה" וקורט קוביין, לומד בחינוך ביתי ואוהב לצייר קומיקס. "אני נער עם יכולות מרשימות בתחומים רבים. מגיל צעיר מאוד ניגנתי משמיעה. בהתחלה חשבו שאני סתם גאון, רק אחר כך הבינו שזה בזכות האוטיזם".

הוא הסביר לקהל הקשוב מה זה אומר להיות אוטיסט ואז שאל, "אם לאוטיסטים כל כך קשה ואין להם חושים מווסתים, איך ייתכן שאני עומד כאן ומספר על עצמי, שר, מצייר וכותב סיפורים? כמו שחושים חדים מהווים קושי כך הם יכולם להתבטא בכישרון. לדעתי סופרמן אוטיסט. יש לו חושים חדים, שמיעה מיוחדת וראייה למרחקים. אתי במשפחת האוטיסטים ביל גייטס, מארק צוקרברג ועוד רבים וטובים.

"חשבתם פעם על החלומות שלכם? יש לכם חלומות להיות מישהו, ללמוד וללכת לצבא", אמר. "לי ולחלק מהאוטיסטים החלום הכי גדול הוא לחיות בקבוצה. כרגע חברה שלי צופה בי נואם מהאולם. היא גם יפהפייה שמתכננת קריירה בדוגמנות וגם אוטיסטית. אז מי אמר שחלומות לא מתגשמים?"

מיכל לבצילום: דודו בכר

תפוחים נגד חתולים

בחמשת האירועים שהתקיימו עד כה בסדרת הרצ"ל דיברו יותר מ-20 בני נוער. המרצה הצעירה ביותר היתה אבישג איפרגן, בת 10. נושא ההרצאה שלה היה "איך הגעתי למצב שבו אני קוראת 550 ספרים בשנה". ארבל נחמד, בת 19, סיפרה "איך ולמה ירדתי 115 קילוגרם". עמית לוין, בן 15, חבר בעמותת space.il שמתכוונת להנחית חללית על הירח, דיבר על התפקיד שלו - לאתר את המקום על הירח שבו תנחת החללית. עידן צדוק, בת 17, הסבירה למה סוכרת היא הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים. אורי פורשטט, בן 12, סיפר את סיפור החברות שלו עם ילד סודאני שלמד בבית הספר שלו ויום אחד גורש מהארץ.

באירוע האחרון דיבר גם גל פסטרנק, מפתח משחקים עצמאי: "הסיפור שלי עם פיתוח משחקים התחיל בגיל די צעיר. בגיל 10 גיליתי את עולם התכנות, שנתן לי את התחושה המדהימה הזאת שאם יש לי רעיון כלשהו בראש, אני יכול לשבת לתכנת ולהפוך אותו למציאות. למדתי לתכנת לבד דרך האינטרנט. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה יצרתי משהו ושיתפתי אותו עם העולם. זה קרה במשחק אינטרנטי נחמד, שבו אנשים היו יוצרים חפצים וירטואליים ומוכרים אותם אחד לשני בכסף וירטואלי. יצרתי כמה חיות מחמד שעקבו אחרי הדמויות במשחק. בתוך חודש אלפי אנשים קנו את חיות המחמד שלי. היה כיף לגלות שאנשים אוהבים את מה שאני יוצר. פתחתי חשבון טוויטר וכך הכרתי מפתחי משחקים מכל העולם, כמוני. לי יש מעל ל-500 עוקבים, ואני מצייץ לפחות פעם ביום. פעם אחת מפתח המשחק 'ICY TOWER' הגיב למשחק שאני בניתי. היה מרגש לקבל מחמאה מאדם מצליח. טוויטר נתן לי להציץ לחייהם של אנשים שהצליחו ולגלות שחייהם לא ממש שונים משלי. כך גיליתי שיש בארץ קהילה של מפתחים ותעשייה שמארגנת כנסים ואירועים. אני אוהב ללכת לכנסים האלה ולהשתתף בתחרויות.

"מה זה אומר להיות מפתח משחקים עצמאיים? אם אני רוצה לכתוב משחק שבו תפוחי אדמה נלחמים בחתולים מרושעים אני יכול לעשות את זה. אני הבוס של עצמי ואני יכול להביא את היצירתיות שלי לידי ביטוי.

גל פסטרנקצילום: דודו בכר

"השאלה הראשונה שאנשים שואלים אותי כשהם שומעים מה אני עושה היא - כמה כסף הרווחת עד עכשיו? כרגע לא יוצא לי כל כך כסף מפיתוח משחקים, זה לא מה שמעניין אותי. אני רואה את עצמי כאמן רחוב. לא עושה את זה כדי להיות מיליונר".

פולינה קמפינסקי, חיפאית בת 17, סיכמה שלוש שנות התנדבות ב"צוות הווי", התנדבות שבה היא משקיעה לפחות 10 שעות בשבוע. "אנחנו נפגשים פעם בשבוע ומקיימים קבלות שבת לילדים עם צרכים מיוחדים שהוריהם נטשו אותם בגלל זה. אחרי המעון לנערים נכים, אנחנו הולכים למקלט לנשים מוכות", סיפרה. "אותי גידלו בבועה מגוננת ואוהבת. ההורים שלי דאגו שתמיד יהיה לי טוב. יש מי שאין לו למי לחזור הביתה. הובלת הצוות היא סוג של שליחות. התחושה שהיום עשיתי משהו משמעותי היא התחושה הכי טובה שיש. לכל אחד מאתנו יש החלטות שהוא יכול לקחת בחיים, התנדבות או להיפתח למשהו חדש. בזכות ההחלטה שקיבלתי גיליתי עולם חדש ומדהים. מאדם ציני שרצה רק לסיים תיכון ולהתחיל את החיים שלו, נהפכתי למכורה להתנדבות. אם אין לכם מסגרת, צרו אותה בעצמכם, אתם בני נוער ויש לכם הרבה מאוד כוח".

רחל בראל, סגנית מנהלת אגף החינוך העל-יסודי בעיריית פתח תקוה, אומרת: "חברנו למיזם הזה הן בזכות הפלטפורמה - גם תלמידים יכולים להעביר מסרים בצורה דידקטית מתוכננת - והן בזכות המסר: סיפורים מעוררי השראה, שיש מאחוריהם מסע אישי וחזון. זה נותן השראה למתבגר שנמצא בצומת ולא יודע לאן לפנות. יש לו שאלות של זהות, ופתאום הוא רואה שאחרים התלבטו כמוהו. הילדים האלה הם סיפורי הצלחה, סיפורים של התגברות על קושי ומכשול".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ