"החייל האמיץ שווייק": צחוק-צחוק, אבל...

אבי קושניר מצליח בחן בלתי אמצעי, בלי טיפת "לחץ" להפוך את שווייק האלמותי לדמות שכל מה שהצופה רוצה הוא שלא יאונה לו כל רע. משחקו, והעיבוד החכם של יוסף אל דרור מתגברים על להקת שחקנים לא מרשימה ותפאורה מפליאה בדלות דמיונה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ

כמה דברים יש לומר לזכות הפקת "החייל האמיץ שווייק" (מלבד התפעלות מן הרומן והדמות הגאונית שיצר יארוסלב האשק). האחד הוא העיבוד של יוסף אל דרור, שהצליח לתפור מן הסדרה של האפיזודות המשעשעות קו עלילתי בעל הגיון אפקטיבי, שאותו הגשים הבמאי משה נאור על הבמה: בחלקה הראשון של ההצגה אנחנו צוחקים עם שווייק כשהוא מסתבך עם המשטרה, ואחר כך מצליח להתגייס לצבא למרות שכולם משוכנעים שהוא רוצה להשתמט (כמו כולם, מלבד הגנרלים תאבי הקרב), ומוצא עצמו כמשרתו של קצין נהנתן בפראג. ואז, כשהתרגלנו לצחוקים, באה המחצית השנייה, המתרחשת בחלקה בחזית, והטמטום הצבאי מפסיק להצחיק. על הבמה נאמרים כמה דברים חריפים על גורלם של חיילים במלחמות, ושווייק "שלנו" מתנדב תחילה למשימת התאבדות, וכמעט מוצא להורג בעוון בגידה, אם כי נחלץ בהפי-אנד מאולץ (המלחמה נגמרה) ויכול להספיק לפגישה שקבע "בשש אחרי המלחמה".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ