"גבירתי הנאווה": ללא זוהר וללא עידון

ההפקה הנמרצת הזאת יכולה להשתבח בהנרי היגינס (נתן דטנר) ובאלפרד פ. דוליטל (פיני קדרון) ובלייזה דוליטל (שני כהן) בעיקר ברגעיה הקומיים. רק חבל שהתזמורת לא מכירה שום סימן דינמי חוץ מפורטה, ושהעידון הוא לא הצד החזק בביצוע המחזמר המבריק הזה

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ


“גבירתי הנאווה”, המחזמר של לרנר ולאו על פי “פיגמליון” של שאו הוא הרולס-רויס של הז’אנר: צירוף מושלם של טקסט שנון, הגד חברתי, עלילה סוחפת ודמויות משורטטות היטב, ומוסיקה העשויה לתפארת, בסגנון מסוים ומובהק. לכן כל פגישה עם החומר הזה היא הנאה, בתנאי - כמובן - שהמבצעים יודעים להתעלות למעלת החומר.

בסך הכל, יש להפקה החדשה של הבימה לא מעט נקודות זכות. על הבמה נמצא הנרי היגינס, בגילומו של נתן דטנר, ברוטאלי, נחרץ, שר-מדקלם היטב את הטקסטים השנונים, ומבליט היטב את הילדותיות של הדמות. לצדו תענוג לראות את דב רייזר כקולונל פיקרינג, גם אם הוא נסחף מדי אל מחוץ לדמות, בעיקר בחלק השני. פיני קידרון הוא אלפרד דוליטל עסיסי ומהנה, והכוראוגרף אביחי חכם הוסיף שני מספרים מוסיקליים סביבו, פעם אחת עם סטפס, ובפעם השנייה בהשראת קנקן צרפתי שצץ כאן פתאום.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ