"הדיבוק": דור 2.0

ההצגה של "גשר" מנסה לסמן את שונותה מהמקור המיתולוגי של הבימה, ויבגני אריה יודע ליצור במה מעניינת בכל רגע. המחזה שכתב רועי חן על סמך המקור קרוב אליו יותר משנדמה, ועולם המתים הוא צבעוני ומפתה לחיות בו

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

הצגת “הדיבוק” בתיאטרון גשר היא אירוע עוד לפני שהתחילו החזרות: התיאטרון המיוחד במינו השני שיצא מרוסיה, שבעים שנה אחרי הבימה, חוזר בעברית למחזה של ש. אנ-סקי שהיה למיתוס תיאטרוני עולמי, יהודי וישראלי. פעם וכטנגוב, שנודע ביכולתו ליצור במה אקספרסיבית, והיום, יבגני אריה.

רועי חן כותב בתכניה שהמחזה שכתב בהשראת “הדיבוק” של אנ-סקי משתמש רק בדמויות. מן הסתם הוא רוצה להתרחק מהמיתוס, אבל למעשה הוא קרוב יותר למחזה המקורי ממה שנדמה. גם כאן יש הבטחת נישואין שהופרה, וחתן-חנן ששוקע במצולות הקבלה, מת וחוזר לתבוע את כלתו בדמות דיבוק. מה שנכון, המבט והשפה לוקחים בחשבון שהיתה פעם הצגה מיתולוגית, מתייחסים אליה ומנסים לסמל את שונותם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ