מיכאל הנדלזלץ
מיכאל הנדלזלץ

מראשית עבודתן המשותפת של שחר פנקס (המעבדת) ושיר גולדברג (הבמאית) נראה היה שהן גיבשו להן שפת במה בעלת ייחוד ואיכות, המאפשרת העברה לבמה של פרוזה באמצעות שילוב של תיאטרון סיפור ותיאטרון חפצים. כך העלו בהצלחה את עיבודן ל"תהילה" של עגנון בחאן הירושלמי ואת סיפורי דבורה בארון, "אדם לא מת סתם" בהבימה.

אלא שבשתי העבודות הבאות, בהן ניגשו ליצירות בעלות היקף ומורכבות – כמו "האדרת" של גוגול בחאן ועתה "המאהב" של א.ב. יהושע בהבימה, - נראה היה שהשפה הבימתית שלהן, היודעת להתעמק בפרטים, מאבדת את עצמתה ואף במידה מסוימת את חינה כשהיא צריכה להתמודד עם טקסט מורכב ורב-רובדי הכולל סיפור עלילה, רגשות של דמויות וגם משמעויות ורעיונות שהן הד של תקופה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ