"זרעים של שתיקה": העדר מסוגלות תיאטרונית

עלילה תפורה בחוטים גסים מהרבה נושאים חשובים ובודקת את גבולות הסבירות והמופרכות, מפילה על ראש הצופים טלנובלה מלודרמטית העשויה בסתמיות. צריך לראות כדי להאמין שאת זה אישרו להציג בתיאטרון הלאומי של ישראל. והתנצלות בהתחלה ובסוף

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

לפני כמה שבועות השתלחתי בגסות בהצגת "דג מוסר" בתיאטרון הקאמרי. היום הבנתי ש"דג מוסר" היא יצירת מופת, כי ראיתי את "זרעים של שתיקה" בתיאטרון הבימה. זה משהו שצריך לראות כדי להאמין שהוא התאפשר, אם כי אני לגמרי לא ממליץ לראותו.

אין לי ספק בעניין הכוונות הטובות של רובי פורת שובל, שכתבה את המחזה ומגלמת בו את אחד התפקידים הראשיים. היא עוסקת בנושאים חשובים (שחלק מכותרותיהם מובהרות לצופים באמצעות תקריבי ענק פני השחקנים והשחקניות, שמגדירים את המושגים): מסוגלות הורית (והעדרה), אימהות יחידנית, פוסט-טראומה בעקבות מחדל צבאי שגרם לקורבנות (שכוסת"ח) העלולה להביא לאין-אונות, הפריה מתרומת זרע, שמירת סודיות של בנק הזרע ומכון הפריון, אבטחת מידע לקויה, חברות נשיית, נאמנות גברית, צורך הילד באב, הגיוס לצבא והשירות בו, יחסי אם-בן, גורלה של הרווקה כשהשנים חולפות, חיסיון רפואי ומשפטי, המוסריות של הפריות מבחנה ושימוש בתרומות זרע, האמת והשקר ביחסי חברות ומשפחה, ומה לא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ