80 לפילהרמונית: אווירה חגיגית ושאלות של פרשנות

קל היה להתרפק על הנוסטלגיה בקונצרט הראשון בחגיגות השמונים לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, אבל ביצועי התזמורת לא חצו את סף הרעננות והייחוד

אמיר מנדל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אמיר מנדל

אווירה חגיגית היתה, בהחלט. האולם של היכל התרבות בתל אביב היה מלא. בקונצרט הראשון בחגיגות השמונים לפילהרמונית, התזמורת ניגנה את אותה התוכנית שנוגנה בקונצרט הבכורה שלה, ב-26 בדצמבר 1936. אז, הרכיב את התוכנית וניצח על הקונצרט ארטורו טוסקניני. הפעם ניצח על אותה תוכנית ריקרדו מוטי, איטלקי יליד 1941, שמתאר את טוסקניני כמקור השראה חשוב בשבילו. היצירות נענו בתשואות רמות, שהתחילו לפני שדעך הצליל האחרון. בסוף הקונצרט נשא מוטי דברי ברכה חמים, ונגינה חגיגית של "התקווה" חתמה את הערב, וטבעה אף היא ברעם התשואות. לרגע ניתן היה לצלול בנוסטלגיה אל ימים רחוקים, כשהפילהרמונית היתה צעירה ונמרצת יותר - וגם אני - וכשצלילי "התקווה" אכן סימלו אופטימיות ותקווה. על כל אלה ניתן היה להתרפק בקלות, בזכות האווירה החגיגית שהתזמורת היטיבה ליצור סביב האירוע כולו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ