הצגה

"הילכו שניהם יחדיו": ידידות לא תמימה

א.ב. יהושע רותק לסיפור האנושי והפוליטי-חברתי מאחורי פגישת בן גוריון וז'בוטינסקי ב-1934 בלונדון. ההופעה המדויקת של השחקנים יוצרת דמויות מעוררות סימפטיה וכובשות לב

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

באוקטובר 1934 נפגשו בלונדון דוד בן גוריון, המנהיג - גם אם עדיין לא מוכתר רשמית - של התנועה הציונית, וזאב ז’בוטינסקי, המנהיג הרוויזיוניסטי הנערץ. המתווך והמפגיש היה פנחס רוטנברג, דמות מרתקת בפני עצמה. שלושתם היו אז במה שהיום נקרא אמצע החיים (ז’בוטינסקי היה בן 54, רוטנברג בן 55, בן גוריון בן 48). הנאצים כבר היו בשלטון בגרמניה. בין הרוויזיוניסטים והציונים הסוציאליסטים בארץ ישראל האווירה היתה על סף מלחמת אחים אלימה. הפגישה היתה ניסיון למצוא מכנה משותף.

א.ב. יהושע רותק לחומר האנושי והפוליטי-חברתי, וריכז את העימות המורכב לשתי פגישות. החביתה שבן גוריון טיגן לז’בוטינסקי באחת מהם הפעילה את דמיונו הספרותי להחיות את הצד האנושי מתחת לפוליטיקה ולאידיאולוגיה.

יהושע כתב דרמה במרקם ריאליסטי, והשקיע הרבה להכשרת לבבות ודעות הצופים באמצעות דמות נערה רוסיה תמימה, שאינה יודעת מי הוא מי, כדי שרוטנברג יוכל להסביר לה ולקהל. תמונת מבוא זו זועקת את היותה אקספוזיציה כפויה, ובמאי שמוכן להתעמת עם טקסט והכותב אולי יכול היה למצוא פתרון טוב יותר. מצד שני, קיומה במחזה מאפשר לז’בוטינסקי לגלות את פניו האנושיות הגבריות, רומנטיות סנטימנטליות, ולדמותו של בן גוריון (שצופה בנעשה מהצד) לקלוט וליצור הערכה ואפילו חיבה ליריבו הפוליטי. שחקנית צעירה, דנה יצחקי, לא מצליחה לעשות הרבה עם דמות לא פתורה. קוטלר הולך עם הריאליזם של הכתיבה עד כדי טיגון חביתה אמיתית על הבמה, אבל האמת היא שעם סיפור כזה, מבחינה היסטורית-פוליטית-אנושית - ובעיקר עם שחקנים כאלה, זה לא היה חיוני ובוודאי לא חשוב. לדעתי גם מיותר.

רמי ברוך (מימין) וגיל פרנק ב"הילכו שניהם יחדיו"

יגאל זקס מגלם את רוטנברג, המתווך המעשי ובעל החלומות בחן מדויק, אבל הוא רק הרקע לדואט יוצא מן הכלל. מחלקת האיפור של הקאמרי ראויה לכל השבחים, אך אלה המיומנות, עוצמת הרגש וחוש המידה של שני שחקנים שעושים את ההצגה.

גיל פרנק הוא ז’בוטינסקי שרמנטי, כובש לב ביציבה שלו ובתנועתו על הבמה, באלגנטיות שבה הוא נע בחליפת שלושת החלקים, בקול העמוק שמפליא לדבר שירה בעברית וברוסית (כנראה העובדה שבן גוריון קורא וזוכר שירה היא שהכשירה אותו בעיני ז’בו), ושמתעבה ברגעי התרגשות.

אני נהנה במיוחד להתפעל מהופעתו המדויקת של רמי ברוך בדמותו של בן גוריון. תנועת הראש הקטנה שלו מצד לצד, חיתוך הדיבור שסיגל לעצמו, המחווה הקטנה ביד לתקן את השיער הלבן שהתפרע - כל אלה מצטרפים לדמות מעוררת אמפתיה. כאן, כשהצורה החיצונית של הדמות מוגדרת כה טוב, האנרגיה המשחקית מחולקת היטב וממלאת את הדמות חיות.

ההצגה מפגישה את הקהל היום עם שני אנשים ושתי אידיאולוגיות. ז’בוטינסקי קרא נכון את ההווה של יהודי אירופה. בן גוריון היטיב להבין את מגבלות העם היהודי, ואף על פי כן הוביל אותו בדרכו. מרתק לשמוע אותם היום כשאנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים, אבל זה בזכות האנשים שהיו והשחקנים שהם. ובזכותם של יהושע וקוטלר שאיפשרו לנו לחוות אותם.

התיאטרון הקאמרי ואנסמבל הרצליה מציגים “הילכו שניים יחדיו” מאת א.ב. יהושע. בימוי: עודד קוטלר. תפאורה: לילי בן נחשון. תלבושות: סבטלנה ברגר. תאורה: יחיאל אורגל.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ