בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמש בתיאטרון

שחקני ספסל: היידישפיל מעלה את “ספסל הזהב” מאת רון קלארק

מיכאל הנדלזלץ, הצופה היחידי בקהל שלא שאג מצחוק מהוויצים של אילן דר ויעקב בודו, מסביר למה ביידיש זה מצלצל גרוע יותר

תגובות

אחת האנקדוטות התיאטרליות העתיקות ביותר מספרת על אדם שהתייצב לפני מנהל תיאטרון ואמר לו שיש לו רעיון למחזה: שני אנשים יושבים על ספסל שעל הבמה, ומספרים בדיחות. “נו ו?”, אמר מנהל התיאטרון. והאיש ענה: “זה הרעיון. את הבדיחות אתה תספק”.

זהו בערך הסיפור מאחורי ההצגה הזו. מחזה אמריקאי של תסריטאי שעבד הרבה עם מל ברוקס (ולכן שבחי ברוקס למחזה מחוטטים בתוכניה) על שני חברים מזה ארבעים שנה שתקועים בבית אבות, מתחרים על ליבה של דיירת חדשה, שחקנית לשעבר, וצריכים להתמודד עם העובדה שבית האבות נמכר ועליהם לעבור למקום אחר.

בגילי אני כבר יכול להעיד שזקנה וכל הכרוך בה מבחינת התמעטות החיים זה לא צחוק. ולכן מה שראיתי על הבמה, ביידיש (תרגום בכתוביות לעברית ורוסית) לא נראה לי מאוד מצחיק. הקהל לעומת זאת, בגילי ומבוגרים ממני שאג מצחוק.

ז'ראר אלון

במחזה המקורי מדובר בהוארד וברט. בעיבוד המקומי הם מנדל ולייזר. את מנדל משחק יעקב בודו, שחקן רב זכויות בתיאטרון העברי והיידי בישראל, מוסד של ממש. לייזר הוא אילן דר, שאחרי שנים רבות של משחק בתיאטרון חיפה ובקאמרי ממשיך ליצור תפקידים עסיסיים בעברית על במת בית לסין. האוביקט של קנאתם היא מוניקה ורדימון, שלפי מיטב ידיעתי משחקת רק ביידיש, וללא ספק יודעת את העבודה.

אז מה הבעיה שלי? שלמרות שכנראה יש קהל לתיאטרון ביידיש ולא חשוב מה הוא יעשה (בכל ההצגות שבהן הייתי ביידישפיל הקהל התמוגג), ולמרות שישראל העברית חטאה לתרבות היידיש, עדיין אין סיבה להעלות ביידיש תיאטרון בידורי ברמה מאוד נמוכה, גם אם מבצעים אותו שחקנים טובים מאוד. לדעתי, לראות את אילן דר רועד על הרגליים וכמעט נופל ואת יעקב בודו תומך בו מאחור - שניהם משמיעים אגב כך “ויצים” ביידיש - לא מכבד אותם, את היידיש ואת הקהל.

הדיאלוגים של רון קלארק (במקור נקרא המחזה “ספסל בשמש”) הם שטחיים ועלובים, ללא התפתחות או מבט חצי מקורי, ואולי בביצוע שחקנים שלא מרוכזים בהצחקה היו יכולים להיהפך לחוויה, כי אפשר בהחלט לצחוק מהזקנה. השאלה איך עושים את זה. לא באיזו שפה.

לתיאטרון היידישפיל מנכ”ל ומנהל אמנותי חדש, ששי קשת. הרפרטואר לעתיד נשמע מבטיח (בכורה עולמית של חנוך לוין בידיש, והלל מיטלפונקט ביידיש, וגם הרשל'ה מאוסטרופולה, עם מייק בורשטיין ויעקב בודו ביחד, וליא קניג גם). אני מאוד מקווה שזה ישכיח את המהתלה הזו, שנעשתה בעיקר בטעם רע. וביידיש זה דווקא מצלצל יותר גרוע.

עיבוד: שמואל וירצר-עצמון ויצחק שאולי שגם ביים. תפאורה ותלבושות: יוסי בן ארי
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו