חגי חיטרון
חגי חיטרון

לב קהל ישראלי מי יידע? ביום ששי ראיתי 500 איש במופע של אסתרית בלצן עם חוה אלברשטיין. הנוכחות הגבוהה היתה מוצדקת, קהלה הנאמן הוותיק של בלצן בטוח תמיד, מראש, בתמורה שיקבל. רק מתי מעט, לעומת זאת, נכחו בביצוע האורטוריה "ל'אלגרו, איל פנסורוזו אד איל מודרטו" ("העליז, הנוגה והמתון") של הנדל, שהתקיים אמש במכללת לוינסקי. זאת למרות שהשתתפו שתי זמרות הידועות כטובות מאוד - יעלה אביטל ומיכל אוקון.

מה הקשר, הרי אלו שני אירועים שונים לגמרי? ובכל זאת: האם אין להתפלא על כך שקהלה העצום של בלצן באיזור המרכז, קהל שלמד במשך שנים להכיר ולהוקיר וליהנות ממוסיקה קלאסית, אינו פוקד - ולו בשיעור קטן - אירוע שבו מושמעת אורטוריה של הנדל? האם האטרקטיוויות של שם הקומפוזיטור אינה מספיקה? אבל אולי הכל עניין של שיווק ופרסום. כל התהייה הזאת  באה לומר שמי שלא פקד את האירוע שבו בוצעה האורטוריה המיוחדת (יש מסבירים כי הולם יותר לכנותה "אודה פסטורלית"), דילג על פנינת בארוק שכדאי להכיר, ולו במימוש שאינו "הכי הכי". אגב, יש הזדמנות נוספת: האורטוריה תצטלצל שוב ביום ראשון, 1 ביולי, באותו מקום.

האורטוריה "העליז, הנוגה והמתון", מאת הנדל, בניצוח רון זרחי, אמשצילום: ניר קידר

היצירה הזאת של הנדל אינה אורטוריה במובן העלילתי; היא בנויה על טקסט הגותי משונה למדי מזווית ימינו, ממקורו של מילטון (במאה ה-17) שמעמיד זה מול זה גישות שונות לחיים ושוזר תיאורי טבע. גם כאשר קוראים את המלים בעברית (בתרגומו של ראובן אבינעם מ-1943, שפורסם בתוכניית הקונצרט) אי אפשר, לפחות בפגישה ראשונה, אלא לראות בהן  מצע ורבאלי להמצאות הנפלאות של הנדל ולהבין שטקסט שעורר השראה או תנופת חיבור אצל מלחין במאה ה-18 יכולות להיראות לנו (לפחות לח"מ) כעתרת מלל. דוגמה, לא קיצונית (מאחד הרצ'יטטיבים של ה"מהורהר"): "ברח הבל גיל מתעה, איוולת חיבלתך ובחוסר אב! בשעשועיך רב, לא תשבע הלב ולא תברה!" 

אשר למוסיקה: יקצר המצע מלציין כאן אחדות מן ההמצאות וההפתעות,  אבל חובה להזכיר לפחות כי האריה הקצרה לסופרן, לקראת הסיום, על המלים: "בואי לבלום ביד עדינה את השואפים להרס עצמי" (תרגום אחר, לא של אבינעם)  היא הנדל שאין להחמיצו. בביצוע  האורטוריה, תחת שרביטו של רון זרחי, חלקו כאמור הסופרניות המצוינות אביטל ואוקון, כסולניות, עוד שתי זמרות בתפקידים קטנים מבחינת הכמות (אחד מהם הוא האריה הקצרה שהוזכרה קודם), מקהלת מכללת לוינסקי וקבוצה קטנה של נגנים מקצועיים, מבוגרים,  בכלים היסטוריים: שני כינורות, ויולה, צ'לו, חלילית, אבוב, באסון, צ'מבלו ועוגב.

מבחינה אינסטרומנטלית זה היה אפוא הרכב קאמרי "מאוד" (היצירה ידועה גם מהקלטות שמשלבות אנסמבל גדול), ומן הסתם בוצעה בגרסאות שונות עוד בימי מחברה. באוזניי, הצליל הקאמרי מוסיף צבעוניות. עוד אגיד בלי לפרט, כי  היו רגעים שבהם נגינת האינסטרומנטליסטים בקונצרט אמש לא היתה מזהירה, לפעמים אפילו  עוררה רצון לקבל את הנדל בכלים רגילים, "מודרניים", אך בנגינה חלקה יותר. אלא ש"העליז, הנוגה והמתון" אינה קמה ונופלת על שלמות ביצוע, היא אפקטיווית בהחלט גם ברמה שהופגנה בקונצרט. ודאי גם ששילוב קבוצת זמרים קטנה, סלקטיווית, במקום מקהלה ענקית (כ-60 משתתפים) היה משדרג את הצליל, אף כי כללית, מקהלת המכללה עמדה בכבוד במשימה.     

האורטוריה "העליז, הנוגה והמתון", מאת הנדל, בניצוח רון זרחי. אולם מכללת לוינסקי בקרית המכללות בת"א. יום א, 24.6

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ