שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

על החיים ועל המוות

מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

עודד ליפשיץ, מחזאי רב-פרסים, על פי התכניה, מעמיד את מוסכמות החיים, המוות והתיאטרון במבחן. את התפקיד הראשי במחזהו "קיגלר, חייו ומותו" מגלם השחקן דוד קיגלר. אינני יודע מה קדם למה: שם הדמות והמחזה, או הליהוק.

צירוף המקרים משמש את ליפשיץ להפניית תשומת לב של הקהל לכך שגם בחיים נדמה לנו לפעמים שאנחנו מגלמים תפקיד לא ממש לנו. היו שקראו לזה "ניכור" והיה איש תיאטרון שאפילו עשה מזה תיאוריה אמנותית. אה, כן, הנושא הזה של "מה זה מוות" ו"חיים, מה זה בעצם", גם הוא לא בדיוק חדש.

בניגוד לקיגלר השחקן, קיגלר הדמות הוא טיפוס אנטיפתי. אמא שלו במחזה (רחל דובסון) יודעת את זה. המזכירה שלו רוחמה (פלורנס בלוך) יודעת את זה. גם הוא, הדמות, יודע את זה. אבל אז נודע לו שאחיו הצעיר והמנוכר באמריקה (יוסי טולדו) עומד למות. קיגלר מקווה שמול פני המוות יגלה בעצמו רגש "אמיתי". אבל האח, לנוכח הרגש המשפחתי, דווקא מבריא, וקיגלר מאוכזב מאוד.

אלא שאז מאבחנת הרופאה של האח (דינה בליי-שור, סימפטית מאוד) דווקא אצל קיגלר מחלה, ודווקא הוא מת. וירגיליוס מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה (אלברט כהן, סימפטי כרגיל) מוליך את קיגלר לבמה, שם הוא מגלם את עצמו, ברוב רגש. אחיו יושב בקהל ודווקא מתרגש, אבל רוחמה, שהתאהבה באח, דווקא משתעממת.

יש מידה של חן באדם שלמען רגש אמיתי זקוק למות אחיו. יש מידה של חן קומי לפלורנס בלוך ולדינה בליי-שור. היכולות של יוסי טולדו מבוזבזות כמעט לחלוטין, וקיגלר הוא מאוד קיגלר.

בתפאורה יש רעיונות יפים (כולל בדיחה ויזואלית יפה על אבן צהובה, המסמנת את פארק ילוסטון), אבל ראיתי הצגות מבריקות יותר, מקוריות יותר, מרגשות יותר ומצחיקות יותר על רגשות, חיים, מוות ותיאטרון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ